יום שבת, 25 בדצמבר 2010

פופ, פופ, הסכמי שלום פופ

שבוע טוב לכל הקוראים והקוראות! לציבור הסטודנטים שביניכם (ואני ביניהם), תקופת הבחינות מתקרבת בצעדי ענק אימתניים ואיתה חשבון הנפש על כל חטאינו האקדמיים הסמסטר.
כל אותן השעות המתות של בהייה ריקה בפייסבוק, שבהן יכולת לפתור עוד איזה תרגיל. הזמן הזה שהשקעת בכתיבת בלוג המוזיקה שלך, שגם ככה רק אתה ועוד שני אנשים קוראים, במקום לעשות שיעורים ב-(הכנס שם קורס מוזנח). כן, הקורס הזה שמרוב הזנחה בכלל שכחת שאתה רשום אליו עד שראית את השם שלו בלוח הבחינות.

קוראים וקוראות יקרים, אם לא הבנתם עד עכשיו, הפוסט של השבוע מגיע ממקום של מדחק ומצוקה, בחנים ועבודות הגשה. ודווקא לכן, הוא יעסוק בסוכריות על מקל, צחוק ילדים, ימי שמש בלונה פארק,אנשים שמחים וזורחים המחזיקים ידיים, או במילה אחת: פופ!

המילה פופ היא אחת אשר זוכה לרוב לבוז בקרב אנשים המתיימרים לשמוע מוזיקה 'טובה'. מוכרות היטב הן התגובות הכמעט אוטומטיות למילה פופ. האלה שגורמות לך לרצות להכות בבריטני עוד פעם אחת, או להגיד לספייס גירלז מה אתה רוצה, מה אתה באמת באמת רוצה (שזה להכות אותן עוד פעם אחת).
קוואמי והחלבות אפילו כתבו על זה שיר.

אבל בינינו, כשאני נמצא לבד באוטו, אני בודק שאף אחד לא רואה ואז, הו אז! אני שר ביחד עם קרן פלס, קריסטינה אגילרה, או כל בלונדה אחרת את השורות הכי קיצ'יות שנכתבו אי פעם, ובכל הכוח! (ואם כבר חושפים, אז אני גם חושב ש-Toxic של בריטני הוא פאר היצירה).

אם כן, בדיוק בשבילינו חובבי הפופ בארון, הומצא ג'אנר ה-אינדי פופ. קליל, קליט ושמח מספיק בשביל להרים את הנפול בפרצופים, אך יחד עם זאת מורכב, מגניב וייחודי מספיק בכדי לזכות באישור כניסה לנוקשה שבין האיי-פודים התל אביביים.

הלהקה הראשונה שלנו היום היא ללא ספק אחת האהובות עלי, of Montreal (האינטרנט מוצף בוויכוחים סוערים האם על האות O בשמם להיות גדולה או קטנה).
בניגוד למה ששמם רומז, אוף מונטריאול הם לא ממונטריאול (ואפילו לא מקנדה) והם קרואים על שם רומן כושל שניהל מנהיג הלהקה קווין בראנס עם בחורה מונטריאוליאנית.

את דרכה והתפתחותה של הלהקה מאז אלבומם הראשון בשנת 1997 ועד האחרון ב-2010 ניתן להשוואת לפעמון גאוס: התחלה חלשה, תקופת ביניים אדירה, ואיזושהיא מגמת דעיכה בשנים האחרונות.

אם בתחילת הפוסט השוואתי את הפופ לסוכריות על מקל וקשתות בענן, אז כך בדיוק נשמעה אוף מונטריאול בתחילת דרכה. דוגמא אתם מבקשים? האלבום הראשון של ההרכב נקרא "הציפור אשר ממשיכה לאכול את הפרח של הארנב". לא בדיוק כותר שכל רוקיסט היה מוכן להציג בגאווה באוסף התקליטים שלו.
עוד שלושה תקליטים שיצאו בשנתיים שאחריו המשיכו באותו קו של פופ משעשע, הזוי, צבעוני, אבל לא ממש נותן בראש.
ואז, בין השנים 2004-2007 הוציאה הלהקה שלושה אלבומים, שכל אחד מהם הוא לא פחות מפנינת אינדי פופ משובחת! בוודאי תסלחו לי שאבחר להתמקד דווקא בהם.

הסאונד של המונטריאוליסטים משלב פאנק, אלקטרוניקה רכה, מקצבי פופ שמחים והרבה הרבה גלאם. החברה עולים להופעות מעוטרים בנוצות, מסיכות, איפור גוף וכל דבר אחר שיתן קצת שואו. בהופעה שלהם שאני זכיתי להיות בה הסולן ביצע את ההדרן כשהוא מגיח בתחתוניו בלבד
מתוך ארון קבורה מלא בקצף גילוח
, ואת השיר סיים במריחת כל הקהל בקצף. גלאם, כבר אמרתי?

נשמע קצת שירים אם כך.

הקטע הראשון הוא מתוך האלבום שלטעמי הוא המוצלח ביותר של המונטריאוליקאנים Hissing Fauna, Are You The Distroyer?. לטעמי, פשוט יצירה מבריקה מתחילתה ועד סופה שמגדירה אינדי פופ מה הוא.
השיר נקרא Gronlandic Edit (הבטחתי שהמוזיקה תהיה קליטה, לא השמות!) ובו קווין תוהה על הדת כפיתרון לדיכאון בו הוא שקוע, וכמובן שהוא עושה זאת בדרכו הכל כך חביבה:

"אני משאר שזה יהיה נחמד למסור את ליבי לאיזה אל, אבל לאיזה מהם? באיזה אבחר? הכנסייה מלאה בלוזרים, משוגעים ומבולבלים ואני רק רוצה לאחוז באלוהות בידי ולשכוח מכל היופי המבוזבז"
אני חייב עוד אחד:
"אנו נופלים בחזרה לקרקע כמו כלבות של כוח המשיכה, פיזיקה עושה את כולנו הכלבות שלה"

טוב, חסל חפירות. הנה השיר:



הנה אחד מהאלבום “Sunlandic Twins”, השיר נקרא The Party’s Crashing Us Down והוא נבחר לפרסומת של רשת סטייקיות אמריקאית, ככל הנראה בגלל שהוא שיר אדיר.




יש כל כך הרבה שירים שאני רוצה לשים שאני משוכנע שלסופי הייתה בחירה קלה יותר מזאת. טוב, אני אסיים באחד מהאלבום "פאניקה שטנית בעליית הגג" מ 2004. (אבל תבטיחו לי שתשמעו עוד שלהם!)






יתכן וההרכב הבא יהיה מוכר יותר לחלק מכם, אז אלו מכם שמכירים בבקשה לדלג לחלק הבא. סתם סתם, אתם גם מוזמנים להישאר. אבל לא לגלות לאחרים את התשובות!

השם של החבורה העליזה הזאת הוא: Vampire Weekend והם עומדים על המשבצת המאוד ייחודית של פופ-רוק אפרו-ניו יורקי. מצד אחד המוזיקה של ערפדי הסופ"ש היא מאוד ניו-יורקית באופייה. מעיין רוק במשקל נוצה שמושפע קצת מניו-יורקרים אחרים כמו ה Strokes. מצד שני, האזנה ללהקה מגלה המון השפעות אפריקאיות בדמות המקצבים והכלים. כשהאפר איסט סייד פוגש את אדיס-אבבה.

את אלבומם הראשון, הנושא את שמם, הוציאה הלהקה בשנת 2008 והאלבום תפס את הבלוגוספירה כמו אש בשדה קוצים. הלהקה כבשה מהר מאוד את כל המצעדים באנגליה ובארה"ב והתברגה בכל רשימות סיכום השנה במגניבות.

כל כך חמים היו החבר'ה, שאפילו פיטר גבריאל ניסה לתפוס עליהם טרמפ ובמהלך פתאטי מאוד כיסה את אחד השירים שלהם. למה פתאטי? כי אחת מהשורות בשיר משווה את המבוכה שביחסי מין מביכים למבוכה שהיא להיות פיטר גבריאל. מביך..

עוד תואר כבוד, בעצם התואר הכי מכובד שמוזיקאי יכול לקבל מלבד הופעה בבלוג הזה, ניתן ללהקה כאשר שיר שלה שולב בפרק של "איך פגשתי את אמא". ואם כבר אנחנו בציון של תארי כבוד, אז הסינגל הראשון שהוציאו מהאלבום האחרון (Contra, 2010) זכה בתואר מכובד באמת, בלי ציניות הפעם, כשנבחר להיות השיר של פרו אבולושן 2011. בכך כבשה הלהקה את אוכלוסיית היעד האחרונה לה כיוונה, גברים ישראלים, זומבים של פלייסטיישן, גילאי 17-35.

נראה לי שכיסינו כל פרט לא מעניין הנוגע ללהקה, הבא נכסה פרט מעניין יותר: המוזיקה.

קבלו את להיט הפופ הפאנקיסטי והסופר כייפי A-Punk. ועם קליפ חמוד גם.





והנה הלהיט Cousines  מהאלבום האחרון שאפילו גלגל"צ אימצו. (איזה קטע, וורד לא מסמן את המילה גלגל"צ כשגיאת כתיב). החבר'ה עושים את מה שהם עושים הכי טוב, להיות מגניבים, בסמטאות ניו יורק. יש מצב לאיזו קריצה קטנה לכיוון בוב דילן? לא יודע, אני הרגשתי.







נסיים את החלק הראשון בעוד להקה יחסית מוכרת, אבל מה לעשות, שרוצים להכין חביתת פופ צריך לשבור קצת ביצים מוכרות. השם של חצי תריסר מינוס אחת הביצים הללו הוא New Young Pony Club.
מועדון הפונים הצעירים הללו הוציא את אלבומו הראשון בשנת 2007 והכיר לעולם את התערובת המושלמת שהם יוצרים בין רוק-דיסקו-פאנק ופופ. החבר'ה מצוטטים בערך הוויקיפדיה שלהם כאומרים: "אנו יוצרים נישואי תערובת בין אסכולת הריקוד לבין אסכולת הפופ ויוצרים משהו שאפשר לרקוד לו וגם לשיר איתו".

הרוק-פופ מונע הבס של החבורה הוא אכן אחד הרקידים והסוחפים באופק, והזמרת טהיתה (למקרה שתהית) היא אחת הווקליסטיות המגניבות בסצינה עם סגנון השירה המונוטוני והחודר שלה. ובכל זאת, יתכן כי האזנה רצופה לאחד משני האלבומים של הלהקה תגלה קצת חזרה על עצמם. 



הלהקה הוציאה השנה את אלבומם השני בשם The Optimist, כאשר הם שומרים פחות או יותר על אותה נוסחה מנצחת, רק שבניגוד לשמו האלבום השני תפס קו קצת יותר עמוק וקודר. נתחיל עם שיר מתוכו שנקרא, באופן מאוד לא אופטימי, "כאוס".



וכדי שלא תגידו שאני חוסך מכם להיטים, קבלו את להיט הפריצה של הלהקה Ice Cream. לי אישית השיר הזה מזכיר משמרות לילה ב"בלאק" וילדים זבי חוטם שמזמינים כוס מים אחת אחר השניה. אבל אל תתנו לחוויה שלי לקלקל את ההנאה שלכם מהשיר המגניב הזה.








הפינה למיטיבי לכת- Jai Paul

הפינה הזאת מוקדשת לכל מי שהבחירות המאוד פופוליסטיות שלי השבוע לא חידשו לו דבר וחצי דבר. אני מקווה שתמצאו קצת חידוש ונחת עם הבחור הזה כאן ששמו הוא Jai Paul.

חברנו ג'אי הוא אחד המוזיקאים היותר אפופים במסתורין שקיימים. אי שם לפני כמה חודשים האינטרנט הוצף בבחור הזה, כאשר לא היה בלוג אחד שמכבד את עצמו ולא פרסם את השיר BTSTU. הייתם מצפים ממוזיקאי שהרשת מציפה אותו בכל כך הרבה אהבה לנצל את השוונג ולהוציא איזה תקליט לאוויר העולם. לא הבחור שלנו.

 גם חורשי האינטרנט המדופלמים ביותר מביניכם לא יצליחו למצוא יותר משני שירים שלו, כאשר אחד מהם הוא בכלל רי-מיקס!! הצצה באתר המייספיס שלו מגלה הודעה קצרה ותכליתית אשר מודה לכל מי שתמך בו, ומבטיחה שנשמע ממנו בשנה הבאה אחרי שיסגור איזה עניין או שניים עם חברת התקליטים שלו. מסתורי..

אז הנה להיט הפופ עמוס הסינטיסייזרים שיצר את כל ההמולה. השיר מתחיל במילים התמוהות "don't fuck with me, dont fuck with me"  וממשיך בפזמון שמכריז בצורה נחרצת: "אני יודע שנעדרתי במשך זמן רב, אבל עכשיו חזרתי ואני רוצה את אשר שייך לי!".
אני בהחלט מקווה שאחרי ההיעדרות הארוכה הזו ג'אי יחזור אלינו ויקבל את אשר מגיע לו.




והנה השיר השני, רי-מיקס כאמור, ללהיט של אמיליינה טוריני האיסלנדית "Jungle Drum".





נראה לי שספגנו מספיק תרבות פופ לשבוע אחד. נחתום עם ציטוט מאת קוואמי:

"מה לך טילים,יא מיזנתרופ,
כל הפצצות אצלנו פה בפופ,
פופופופ מלחמת פופ,
פופופופ אה או, מלחמת פופ"



ביי ביי






יום שבת, 18 בדצמבר 2010

הגיע הזמן שמישהו יגיד את זה: 'שחור ופתור' היא קונספירציה של חברות הדיו!

כן כן, או שמה נאמר יו יו, השבוע המבוא נצבע בצבע בשחור! כי להיות פלצן ששומע מוזיקה "טובה" זה סבבה והכול. אבל כשאתה נוסע בטיילת של כפר סבא, עם החלונות למטה והווליום למעלה, מנסה להרשים קצת ביצ'ס עם הסוזוקי 'איגניס' הלא כל כך גברית שלך, אתה חייב קצת מהחומר המקפיץ הזה.

תוך בערך 5 דקות של סיעור מוחין לגבי אילו להקות יכנסו לפוסט של השבוע עברתי מ-'וואלה, איזה מוזיקה שחורה טובה אני מכיר בכלל?' למצב שהדף שלי היה גדוש בכל כך הרבה שמות טובים שלפוסט הזה יהיה ככל הנראה אח ורע. טוב, לא גם אח וגם רע. אבל אחד מהם.

לבסוף הצטמצמתי על שלוש. אלו שמותן וזה סיפורן:

הלהקה שתפתח לנו את חגיגת הקפיץ-קפוץ הזאת הם לא אחרים ממלכי ההיפ –הופ הבלתי מעורערים של ימינו, הרוטס (The Roots). הייתם בטח מצפים לשמוע ששמם שאוב מסדרת הטלוויזיה האמריקאית 'שורשים', שבשנות השבעים גוללה את סיפורם של העבדים השחורה ופחות או יותר הגדירה מה זה להיות שחור באמריקה.
אז להפתעתכם ולשמחתו של תלמיד הנדסה מחבק מחשבונים שכמותי, שמה המקורי של הלהקה היה דווקא
“The Square Roots”. אבל עם כמה שעובדה זו משעשעת (אמרתי שהיא משעשעת אז היא משעשעת!), הטקסטים של הרוטס דווקא נגזרים בצורה גורפת מעולמם של השחורים באמריקה ולא מעולם הנגזרות.
מוצאם של הרוטס הוא מהגטאות העניים של פילדלפיה, אותה הם מכנים באחד משירם כ-'מקום החולה ביותר בחצי הכדור המערבי'. יתכן ותושבי שכונה ד' בבאר שבע יחלקו על כך.

ומה בנוגע למוזיקה אם כן? לפני היותם אמני היפ-הופ, הרוטס הם בראש ובראשונה להקה. בשל מספרם הגדול של הנגנים שבאו והלכו במשך השנים, ניסיונותיי לעקוב בעזרת האצבעות אחר מספר החברים בלהקה לפי ערך הוויקיפדיה שלהם העלו חרס. אבל אני יכול להגיד בוודאות שמספרם נע בין 6 ל-7, עובדה שמיד מפרידה אותם מיוצר היפ-הופ טיפוסי שברוב המקרים יסתפק במיקרופון ומכונת קצב.

ניסיון להגיר את הסגנון שלהם יהיה: היפ-הופ אינסטרומנטלי, כשהכיוון הג'אזי תופס מקום ברור ברוב הקטעים. אז מאיפה נתחיל?

אתחיל מלפאר את אלבומם Game Theory שיצא בשנת 2006. לטעמי, אלבום היפ-הופ מופתי, שמעבר למוזיקה המצוינת מתהדר בטקסטים בועטים על מצבה של הקהילה השחורה בארה"ב. מיותר כבר לציין כמה שהאלבום הזה נחרש עד דק ע"י אוזניותיי..

התלבטתי אם לשים את השיר הזה בשל הפתיחה הארוכה שלו, ואז אמרתי, ברור שכן, זה שיר ענק! אז התאזרו בסובלנות דרך הדקה הראשונה שלו, תגבירו את הווליום ותלבשו את נעלי הריקודים שלכם.




עוד שיר מהאלבום הכל כך טוב הזה. It’s in the Music, הכל במוזיקה..



שנת 2010 הייתה שנה עמוסה לעייפה מבחינת הרוטס, בה הם הספיקו להוציא לא פחות משני אלבומים. אחד בשם How I Got Over והשני, שיתוף פעולה עם הזמר ג'ון לג'נד, הוא אלבום גרסאות כיסוי מחודשות לשירי נשמה גדולים משנות ה 60 וה-70.

השיר החותם הוא שיר הנושא מתוך האלבום How I Got Over.



פסססט.. רוצים לשמוע סוד? המילה שמצונזרת בקליפ היא..... fuck (לא שמעתם את זה ממני).



אנשים רבים עוצרים אותי לאחרונה ברחוב (אף אחד לא עוצר אותי ברחוב) ושואלים:
אורי, מתי תכתוב כבר ביקורת על האלבום החדש של קניה??
אז הביקורת הבאה מוקדשת לכל אותם האנשים שלא עוצרים אותי ברחוב.

Kanye West- My Beautiful Dark Twisted Fantasy ציון: אחלה (מתוך 12)

בניגוד למבקרי מוזיקה רבים, אני לא מבקר מוזיקה. וגם, כפי שאולי הבנתם משיטת הציונים שלי, אני לא ממש מאמין בלתת ציונים לאלבומים. בטח שלא ציונים כמו ה-10 העגול שהאלבום הזה זכה לו ב Pitchfork.

הדעה שלי על קניה ווסט מאוד חצויה. מצד אחד: וואלה, הבחור כוכב. הוא הצליח להתבסס כיוצר המצליח בעולם, תוך שמירה על תו איכות מסוים שמבדיל אותו מכל מיני חמישים סנטים שכאלה.
מצד שני עומדת כמובן אישיותו הגסה ויהירותו המופגנת. הסתערותו על הבמה מטקס פרסי האמ.טי.וי כשהוא לא הסכים עם הבחירה לזמרת השנה (הוא אגב, חשב שזו הייתה צריכה להיות ביונסה), השער של מגזין 'רולינג סטון' אליו הצטלם גם נזר קוצים לראשו על רקע הכותרת: 'הפסיון של קניה'. או דוגמא אישית אם תרצו: בהופעה שלו בשיקאגו בה נכח עבדכם הנאמן, התפלצתי למשמע נאום שנשא לקולות הקהל המשולהב, בו הוא דיבר על כך שעם כל הכבוד לג'יימס בראון, לג'ימי הנדריקס ולשאר אגדות, נמאס לו לחיות בצל שלהם, הרי הוא לא רואה אותם ממטר! מילים קשות לכל אוזן..

אין לי ספק שרוב הפעלולים האלה ואחרים הם חלק ממכונת היח"צנות הגדולה שהיא קניה ווסט, אבל כשאמן בעל פרסונה כשל קניה ניגש להוציא אלבום בשם "הפנטזיה היפיפייה, האפלה והמעוותת שלי" הרגשתי שמחובתי להיות סקפטי.

בהלך רוח זה התיישבתי לכתוב את דעתי זו, האם אכן הפנטזיה של קניה היא יפיפייה, אפלה ומעוותת כפי שהוא טוען שהיא. וקניה נתן לסקפטיות שלי את כל הדלק שהיא הייתה צריכה.

החל מעטיפת האלבום הגרוטסקית (צונזרה, אגב) שמציגה את המפלצת שהיא ככל הנראה האגו של קניה, בעת שהיא מפרגעת ספק מלאך/ספק מפלצת מעוגלת חמוקיים ואדומת פטמות. המשך בקליפ המגלומני באורך חצי השעה שכולו הזיה גרנדיוזית המשלבת כבשים, בלרינות, בובות ענק של מייקל ג'קסון והרבה אש ועשן.

במקרה ויש לכם איזן חצי שעה פנויה:



אז התיישבתי, ביחד עם הסקפטיות שלי, לשמוע את האלבום. ולהפתעתי הרבה גיליתי שאני לאט לאט ונגד רצוני נשאב לתוך האלבום הזה. שיר אחר שיר, קניה מרים אותי במקומות הנכונים, מוריד אותי באחרים ובסה"כ די נותן לי בראש במשך התהליך!
קניה משלב מקצבים אפריקאים עם מקצבי ברייקביט מודרניים, משחק עם אפקטים אלקטרוניים ובאופן כללי משווה לאלבום הזה צליל מלא מאוד וטרי טרי.

בשיר השלישי של האלבום מגיע אחד מרגעי השיא שלו, Power, בו קניה מסמפל את 21st Century Schizoid Man של קינג קרימזון, שאת עטיפת האלבום האולטרה פרנואידית שלו תוכלו למצוא מתנוססת בפינה הימנית העליונה של העמוד בקופסת הלייקים. ואם כבר בנושא, לייק, כבר נתתם??



אני שומע את השיר הזה רואה את הקליפ ופתאום אני שואל את עצמי, רגע, אולי הבחור הזה קצת יותר מודע לעצמו משחשבתי? אם יורשה לי לצטט ישירות מהשיר: "כל גיבור על צריך את מנגינת הנושא שלו".ו- Power היא ללא ספק מנגינת העל של קניה באלבום הזה.
מיותר לציין שהלהיט הזה הפך בן רגע לרינגטון שלי!! (הגרסה הזו אגב, היא גרסה מקוצרת)

השירים ממשיכים להתגולל ולזרום להם, קניה מסמפל את Iron Man של בלאק סאבאת' מהאלבום פרנואיד (מוטיב חוזר מישהו?), והנה מגיעה לה בלדת האהבה. או, סוף סוף מקום לציניות הארסית שלי לנעוץ את ניביה. אבל לא! גם כאן מצליח קניה להמיס את ליבי עם סיפורו על פרידה כואבת ומשחק ההאשמות הקטנוני שבא אחריה.
עוד ראוי לציון הוא הקטע הענק Lost in the World, שמעלה את סיום האלבום לרמה אחרת.

האלבום מסתיים בנאום של משורר התוכחה הגדול (והמניאק, כי הוא ביטל את ההופעה שלו בישראל) גיל סקוט הרון שמסתיים בשאלה החוזרת "מי ישרוד באמריקה? מי ישרוד באמריקה? מי ישרוד באמריקה?".
 ושכשהמוזיקה שוככת ואתם נשארים עם ההרגשה הזאת בבטן, התשובה היחידה לשאלה הזו חייבת להיות: קניה ווסט.



נקודות חלשות? יש כמה. הניסיון של קניה לשדר איכות דרך שירים ארוכים (7,8,9 דקות) לרוב לא עולה בטוב ובכיף ניתן היה לגלח כמה דקות מכל אחד כזה. השיר Runaway ששוחרר בתור הסינגל הראשון של האלבום לא בא לי כל כך בטוב, ומעבר להיותו חומר גלגלצ"י מצוין אין לו הרבה מקום באלבום. ומחיאות הכפיים בסוף האלבום (באמת קניה?).
אבל בסה"כ, אלבום מצוין! אחלה (מתוך 12) כבר אמרתי?



כנראה שבשלב הזה כבר הצלחתי להתיש את מרבית הקוראים הגברים ונשארתי עם הקוראות בלבד ולכן נסיים עם קצת דיבורי בנות, די.ג'י מוכשר בשם Girl Talk.

Girl Talk הוא כרגע הדמות המובילה בעולם ההיפ הופ בכל הקשור לענייני מאש-אפ. מאש-אפ לאלו מכם שלא יודעים, היא אומנות יצירת הערבוב בין שני שירים. התחביב של אותו גירל טוק הוא לקחת להיטי ראפ והיפ-הופ ולהלביש אותם על קלאסיקות רוק ולהיטי אינדי.

בכנות, ברוב הפעמים קשה לקטלג את התוצאה כמוזיקה איכותית פר-סיי. אבל זה זורם, זה כיף לשמוע והרגע שבו מגיעה איזו דגימה משיר שאתם אוהבים שווה את הכול!

ממש לפני חודשיים, שיחרר משוחח הבננות אלבום חדש, שיצא במקור בתור 71 דקות רצופות של רכבת הרים איזכורית ונחתך ל-12 קטעים נפרדים.
קשה לי לברור מבין הקטעים שכן בכל שיר מופיעים בממוצע 15-20 שירים שונים. אבל בחרתי בסוף שניים טובים ומייצגים.

יש ביו-טיוב אופנה מגניבה לעשות קליפ שמשלב בין כל הקליפים של כל השירים. שווה צפיה. וכמובן, החלק הכי חשוב: כפי שלא עושים שיעורי בית בפיזיקה בלי הפתרונות פתוחים בצד, כך גם לא שומעים דיסק של גירל טוק בלי רשימת כל הסימפולים ממופת לפי השניה.

האלבום נפתח בשילוב פשוט מגוחך כשלצילי War Pigs, שיר המלחמה האפוקליפטי של בלק סאבאת' מפזז לו לודקריס בקריאות "זוזי, כלבה, זוזי לי מהדרך!". ללא ספק קלאסיקת מאש-אפ..



והנה עוד אחד שכולל בתוכו בין היתר סימפולים של פורטיסהד, 50 סנט, איגי פופ, ביסטי בויז, ליידי גאגא, רדיו-הד..




זהו להשבוע. עד לשבוע הבא, הפילו את זה כאילו וזה חם.
Peace.


יום שבת, 11 בדצמבר 2010

לא רוצה עוד דיסקו, אני כבר לא יכול, תנו לי תנו לי רוקנרול!


שבוע טוב לכל הקוראים והקוראות, מאזינים ומאזינות! עד עכשיו דיברנו על הרבה להקות שונות, משונות ובעיקר מיוחדות. להקות קצת שונות מהנוף המוזיקלי השגרתי של חיינו. כאלה שהגדרת הסגנון המדויק שלהן תדרוש מאיתנו ככל הנראה שורה ארוכה של מילים עם - ביניהן.
אבל עם כל הכבוד לחדשנות ופריצת גבולות מוזיקליים, לפעמים פשוט בא לנו לשמוע מוזיקה בשביל המטרה הראשונית שלה: לתת לראש להתנועע ולרגל לנקוש לפי הקצב, בלי להשקיע יותר מדי מחשבה.

היום נעסוק בשלושה הרכבים שעושים רוק כהגדרתו, פשוט וטוב, ולעתים גם מצוין!
אם חלק מההמלצות שלי כאן מסויגות ב"אזהרה" בסגנון: הלהקה הבאה עשויה לדרוש יותר מהאזנה אחת (ועלולה לפגוע בעובר שלך), אז הפעם האזהרה היא בנוסח קצת שונה:
הלהקות הבאות יתפסו עליכם במהירות שכיתה משתתקת למשמע המילים: "מה שאני מדבר עליו עכשיו יופיע במבחן".
אבל לפני שנגיע לעיקר הדברים, כמה קרדיטים לשניים, אלון ואופיר, שכל אחד מהם הכיר לי את אחת הלהקות המצוינות בפוסט הזה. אני תמיד מוקיר תודה למי שמכיר לי מוזיקה טובה, ותראו זאת גם כהזמנה חופשית לשלוח לי כל דבר שאתם חושבים שהוא עכשוי וטוב (באמת! כבר מתחיל להיגמר לי החומר..). אז תודה לאופיר ולאלון.

נתחיל עם להקה בשם Little Barrie. את ההשראה לשמה קיבלה הלהקה, כאשר לאחר שנכחו בהופעה של ברי סחרוף , אחד מחברי הלהקה העיר שהם לעולם לא יהיו גדולים כמוהו. לא לא, סתם סתם, בצחוק בצחוק. כל קשר בין הלונדונים החמודים הללו לטורקי חמור הסבר ההוא מקרי לחלוטין.

את החבר'ה הללו שמעתי לראשונה כאמור באדיבותו של בחור בשם אלון. ומהרגע ששמעתי אותם לראשונה הם נכנסו אצלי להשמעה מחזוריות בלתי פוסקות ולמשך חודש הפכו פחות או יותר לפסקול של חיי. השיר Thinking on the Mind לדוגמא, הושמע כל כך הרבה פעמים שאני לא אתפלא אם הוא יוצר איזו שהיא תגובה פאבלובית אצל הכלב של השכנים, או אצל השותפה שלי לצורך העניין, כי אני פשוט לא בטוח שלשכנים יש כלב.

ואם הפסקה האחרונה בדבר כמה שאני חורש על הלהקה הזאת לא הספיקה, אז נכתוב עוד אחת. הבלוז רוק הממכר של הברי'ים הוא ללא ספק האיזי ליסטנינג הכי איכותי שנתקלתי בו לאחרונה. מומלץ בחום בתור דיסק אוטו, חדר, בית, משרד, או כל מקום אחר שתבחרו לפלפל בקצת גרוב.
אז כדי שנשאיר קצת סופרלטיבים גם לשתי הלהקות הבאות, הבא נעבור למוזיקה.

השיר הראשון שלנו פותח את אלבומם הראשון של הלהקה, שמוכנה בפשטות המחזקת את דברי, We Are Little Barrie. מישהו אמר מוזיקת טיול רגלי ביום שמש חמים ולא קיבל?



השיר הבא נקרא Thinking on the Mind והוא השיר הממכר ביותר שתשמעו החודש (לפחות)!
העלתי אותו ליו-טיוב בעצמי אז יש לכם הזדמנות פז להיות הצופה מס' 1! גרין קארד יוגרל בין הזוכה.



ומכיוון שאני מאמין גדול במספרים טיפולוגיים, השיר האחרון שלנו נקרא Greener Pastures






סיפור היכרותי עם הלהקה הבאה הוא כדלהלן:
חברי הטוב אופיר הוריד (אהמ, קנה בכספו באופן חוקי) אלבום של איזו להקה כזו או אחרת, ובתוך קובץ הזיפ (חוברת המילים) הוא מצא תחינה נרגשת שאמרה:
"אתם חייבים לשמוע את הלהקה הזאת!! אתם לא מבינים בכלל!! הם הלהקה הכי טובה בעולם!! לשמוע! עכשיו! עוד לא שמעתם?!"
בהיותו אדם צייתן הלך חברי אופיר ושמע את הלהקה המדוברת. אקצר ואומר, שלא עבר יום וכבר קיבלתי ציווי, פחות או יותר באותו נוסח, לשמוע את הלהקה הזאת!! הרי אני לא מבין בכלל, הם הלהקה הכי טובה בעולם..
אז אפשר להגיד שעכשיו תורי להעביר הלאה את הבשורה הטובה.

ללהקה הכי טובה בעולם, אם כן, קוראים Barton Fink. השם מקורו מאחד מסרטיהם היותר הזויים של האחים כהן, שמציג את סיפורו של מחזאי מצליח בשנות ה-20 שהולך להוליווד לכתוב לסרטים הגדולים, רק כדי לגלות שהוא נתקף במחסום כתיבה חמור שמשבש את חייו. אציין שמלבד התואר, טרם מצאתי כל קשר אחר בין הקולנוענים הטובים בעולם ללהקה הטובה בעולם.

הפינקים הוקמו ב-2008 במונטריאול, קנדה ונכון להיום חתומים על EP אחד בלבד בשם Gear.
ההגדרה הכי מפותלת אך מדויקת שאני יכול לחשוב עליה לחבר'ה האלה תהיה, בלוז-פאנק-רוק-חללי.ועכשיו שמלאתי את מכסת המילים שלי, אמלא את מכסת השירים.

השיר הבא נקרא Nothing, והוא נחתם בג'אם פרוע סביב שורה אהובה עלי מאוד שאומרת: "אם לא אראה אותך שוב, אף לא פעם אחת עד סוף חיי, זה עדיין יהיה יותר מדי."



תן לי עוד אמרתם? השיר הבא נקרא Gimme Some More.



ואחרון לסיום. תורידו את ה-EP שלהם, הוא בקושי חצי שעה, ושהוא נגמר אתם שואלים את עצמכם איך לעזאזל אלה כל השירים שיש ללהקה הזאת!






הלהקה הבאה נקראת Left, מה שכבר מחבב אותם עלי מעצם היותי שמאלי, שמאלני ופוזל בעין שמאל. אבל רגע, זה לא הכל, הם גם משלנו!!
אסף לייזרוביץ' וגל שילוח הם שמות צמד-הכח שמרכיב את הרכב הבלוז-פולק-רוק המצוין הזה.
בלפט נתקלתי במהלך שיטוטים בין במות פסטיבל ה-"אינדינגב". הרוק של לפט הוא כל כך עוצמתי וכל כך מלא שבמהלך ההופעה הייתי חייב מדי פעם לשלוף את אצבעות הספירה שלי ולוודא שעל הבמה באמת עומדים שני נגנים בלבד. מיותר לציין שזאת ההייתה אחת מההופעות הטובות ביותר בפסטיבל.
אני רואה מקום לציין במיוחד את המתופף של הצמד, גל, שהולם בתופים בוירטואוזיות ובעוצמה שמזכירה לי רוברט ואייט צעיר (ולא נכה).
לצמד יש אלבום, ושמו בישראל (כי לא נראה לי שאפשר למצוא אותו במקום אחר) הוא Here for Now, והוא יצא לחנויות ממש ממש בימים אלו! רוצו לקנות כל עוד הוא עדיין חם ממכונות הדפוס. (הרי אחרי זה זה כבר לא שווה..)
בינתיים, קבלו שניים מתוך פחות או יותר שני הקליפים שניתן למצוא של הצמד ברשת. אחד מהם בהופעה, כך שתוכלו לחזות בעצמכם (עד כמה שצפייה בוידאו מאפשרת) בעוצמה האדירה של הצמד הזה בלייב.





איזה כיף זה לשמוע להקה ולדעת שאפשר לתפוס אותם גם בלייב מתי שרק רוצים. כי ישראלי שומע כחול לבן! אז חפשו את הצמד במועדון ההופעות הקרוב לביתכם. היות והם מתעקשים להופיע בימי חול, אני כבר אחכה שיבואו לבאר שבע.

עד לשבוע הבא.. שיהיה גדוש במוזיקה טובה והכי חשוב, בריאה!



יום ראשון, 5 בדצמבר 2010

נשים נשים, שק של מוזיקאיות מוכשרות


הפוסט הזה, או לפחות תחילתו, נכתב ב 25/11 הלא הוא יום המאבק הבינ"ל באלימות נגד נשים. ולכן, מבלי אפילו טיפת קשר בין השניים, הפוסט הזה יוקדש ל- ויעסוק ב-גירל פאוור!
בין אם אתם בעד או נגד אלימות נגד נשים, לנשים הללו לא תוכלו להישאר אדישים. הפטי סמית'ס של שנות האלפיים, הג'ניס ג'ופלינ'ס של דור הפייסבוק. הבחורות הללו נותנות בראש ללא כל רגשי נחיתות או התנצלות. פטי סמית' עצמה אמרה זאת כל כך יפה במשפט: "ישו מת בכדי לכפר על חטאים של מישהו אחר, בטח לא על אלו שלי.." (קשור לגירל פאוור אתם שואלים? לא ממש..פשוט ממש רציתי להשתמש בציטוט הזה).

ניגש הישר לעניינים אם כך, ואין גברת טובה יותר להתחיל ממנה מאשר הגברת הראשונה של המוזיקה האיכותית בכבודה ובעצמה, Mathangi Arulpragasam, או אם תרצו בטמילית மாதங்கி 'மாயா' . அருள்பிரகாசம். או כפי שהיא יותר מוכרת ברחבי העולם: M.I.A..

מלבד היותה הבחורה הכי מגניבה ונותנת בראש שהתהלכה על האדמה הזו, למ.י.ה. שלנו יש סיפור חיים לא שגרתי.. נולדה לאב Arular ולאם Kala (שבהמשך יהפכו לשמות שני אלבומיה הראשונים) בלונדון, ובגיל המכובד של שישה חודשים היגרה איתם בחזרה למולדתם, סרי לנקה.

אביה היה מהפכן פוליטי ומייסד את אחת התנועות לשחרור העם הטאמילי בסרי לנקה. כשמלחמת האזרחים החריפה, היגרה המשפחה להודו, שם חיו מספר שנים לפני שחזרו ללונדון כפליטי מלחמה.

מי שמצליח להתעלות מעל לשכבת הסלאנג העבה עד כדי כמעט בלתי עבירה של M.I.A., יזכה ליהנות מאחת מכותבות המילים המוכשרות והנוקבות. כאשר גם שירי הפופ המתוקים ביותר מלווים בטקסטים נוקבים על מלחמה, חיים כפליט והשחיתות שהיא מרקם החיים בעולם המערבי.

כל זאת ועוד לא דיברנו על המוזיקה! אז בואו נדבר על המוזיקה. מ.י.ה יוצרת שילוב מושלם בין, פופ, היפ הופ, מוזיקה אלקטרונית ורוק אלטרנטיבי. עם המפיקים הכי מגניבים בשוק, מ.י.ה הצליחה להחדיר את המגניבות הטהורה שלה לרחבות הריקודים של בריטניה וארה"ב ואלבומה השני (Kala) אף זכה להיות אלבום השנה של ה-Rolling Stone.

שנשמע קצת מוזיקה?

אז נתחיל עם להיט הפריצה שלה, Galang.



ואם המוזיקה לא שבתה אתכם, אין סיכוי שלא נשביתם מהריקוד החמוד שלה. או מאיך שהיא דופקת בסוף הקליפ את הגרפיטי על המצלמה. אין, אני לא יכול היא כזאת מגניבה!!

וכדי לסמן וי גדול, קבלו את הלהיט שבעזרתו מ.י.ה הפכה מלהיות חביבת האנדרגראונד לחביבת הפלייליסט, Paper Planes, שהופעתו בפסקול "נער החידות מבומבאי" זכורה לטובה. שיר על פליטים, שלפעמים נדמה לנו שכל מה שהם רוצים זה בום בום בום בום ו...קצ'ינג, ולקחת את הכסף שלנו..



המציגים אינם מ.י.ה..

כמאמר השיר הבא, אש אש!



יש עוד כל כך הרבה מ.י.ה לשמוע, אבל אני יכול רק להביא אתכם לבאר, אתם כבר תצטרכו לפתוח בה רמקולים ולשים מ.י.ה. בפול ווליום.

ובנימה שלילית- לפני בערך חמישה חודשים הוציאה מ.י.ה אלבום שלישי במספר בשם /\/\ /\Y /\ (שלקח לי עכשיו ממש הרבה זמן לכתוב). וכגדול הצפיות כך גודל החרא שהאלבום הזה יצא לה.. חבל, אבל לא נורא, קורה. השניים הראשונים בכל מקרה, הם חובה. ואין לי ספק שגם הרביעי יהיה!


היוצרת הבאה היא בערך הדבר הרחוק ביותר שקיים ממ.י.ה, ובכלליות מהוה קצת שינוי אווירה לקו המקפיץ שניסיתי לנקוט בו עד כה. יתכן ושמה יהיה מוכר לכם מביקורה הלא כל כך רחוק בארץ הקודש.
אז מבלי התמהמהות נוספת, העולה לשלב הבא הוא... היא... הוא... –פרסומת אחת וחזרנו- היא.... ג'ואנה ניוסום! (Joanna Newsom).

למי שלא מכיר, אני אנסה לתמצת את הוויתה במילה אחת: מלאך. כן, ג'ואנה ניוסום היא מלאך. יש לה קול של מלאך, היא יפיפייה, היא כותבת ומלחינה שירים/יצירות מדהימות ביופיין. היא מנגנת על נבל למען השם!!

בעזרת קולה המלאכי והנבל שלה כבשה ג'ואנה, ילידת קליפורניה, את עולם האינדי-פולק. הוציאה אלבום מעולה בשם The Milk-Eyed Mender, אלבום *גאוני* (ואני בספק אם הכוכביות האלה מספיקות כדי להדגיש את גאוניותו) בשם “Ys” ואלבום משולש (משלוש?!) בשם “Have One On Me”.


אז אולי שמתם לב שאני בוחר לצרף את ה- '/יצירות' לכל אזכור של המילה שירים בהקשר של ג'ואנה ניוסום, ולא בכדי. השירים של ג'ואנה בנויים בתור יצירות, מאורגנים בצורה מאוד תזמורתית, וכמובן, אורכם הוא לעיתים בהתאם.
על כן, גו'אנה ניוסום זוכה גם היא לאזהרתי המסויגת, שמתריעה על כך שיש כאן יוצרת שדורשת מעט יותר מהמאזינים שלה. מה שבטוח, האלבום Ys הוא בגדר יצירת חובה. לטעמי, באמת משהו מיוחד בנוף המוזיקלי של ימינו.

ובנימה זו, בו נשמע את הקטע האהוב עלי ממנו, Monkey & Bear. הייתה לי התלבטות קשה בין לשים את השיר בלי קליפ או עם האהבלה הזו שתיכף תראו מפזזת בפניכם. בחרתי לבסוף באהבלה, שכן יש לי חולשה מוכרת לאהבלות מפזזות..



קבלו אחד קצת קצר יותר, אך מקסים לא פחות. סומפל באופן מפתיע ע"י הרכב ההיפ הופ The Roots ומכיל את השורה הביזארית מאוד: "הרגתי את ארוחת הערב שלי בעזרת קראטה".



ועוד אחד ממולץ למי שכבר נשאב לעומק הניוסום.






למיטיבי לכת-Warpaint

שוב אנו כאן, בפינת הזרקור, כדי לדבר על הגו'אנות ניוסומות והמ.י.ו.ת הבאות. והפעם יש לנו 4 כאלה!
כבר משמם אפשר להבין שרביעיית הבנות הללו לא באו לשחק..
Warpaint מביאות שילוב בין רוק גיטרות קלאסי, לפסיכדליה זרימתית סטייל הפינק פלויד, קצת פולק וכמובן שקצת ניו-אייג' אלקטרוניקה.

נכון לעכשיו הבנות חתומות על EP בשם Exquisite Corpse שלא פחות מהסעיר את הבלוגוספירה ביחד עם עבדיכם הנאמן. וב-25 לאוקטובר 2010 (טרי טרי!) הן הוציאו ראשון אלבום מלא בשם The Fool.

אז נפתח בבום עם השיר האדיר Beetles, שכולו מעיין ג'אם פסיכדלי ממכר.



ונמשיך עם עוד אחד, שוואלק, אין לי ממש מה לכתוב עליו..



ולסיום, קבלו את הבנות בזרימה אקוסטית יפיפייה באמצע הרחובות החורפיים של לוס אנג'לס. כאלה מדהימות!


עד הפעם הבאה.. תהיו נחמדים לאמהות ואחיות שלכם!

יום ראשון, 28 בנובמבר 2010

אני אוהבת את זה מלוכלך, אה, ועל הכיסא בחדר..


אז בניגוד לכותרת המרמזת, הפוסט הזה לא יעסוק בסקס, וגם לא בסרטן השד. בעצם, אולי הוא כן יעסוק בסרטן השד. אני מעדיף שלא להגביל את עצמי כבר בפסקה הראשונה...
אבל מה שכן, הפוסט הזה יעסוק בלכלוך! וכשאני אומר על מוזיקה שהיא מלוכלכת, אני לא מתכון להרגלי ההיגיינה של חברי הלהקה, אף שתיתכן קורלציה גבוהה בין השניים.


אז מה היא מוזיקה מלוכלכת אם כך? כשאני חושב על לכלוך אני חושב על הדיסטורשן הצורם של הגיטרות, על ההלמות החדות, נקיות ומלאות עוצמות של התופים, על הצרחות של הזמר, עיוותי הסאונד, הצלילים האלקטרונים החורקים והאווירה הכללית שבהפקה הושקע פחות זמן משסטודנט ממוצע משקיע בלעבור על המחברת שלו בין הרצאות.


הפוסט הזה יגע בשני זרמים שהחלטתי, בחסות אפס הסמכות המוזיקלית שלי, לאגד תחת קורת דף אחת.
הסגנון הראשון שאני רוצה לדבר עליו הוא זה המכונה: "התחייה המחודשת של הפוסט-פאנק".
אי שם לקראת סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, קמו להן חבורות של מוזיקאים, שהיה בא להם לצרוח כמו ג'וני רוטן (סולן הסקס פיסטולז), אבל בדרכם הייחודית והבאג האלפיימית.


וכך, הם לקחו את הסאונד המלוכלך הזה של "לא אכפת לי איך זה נשמע כל עוד אני נותן בראש" שמהווה את מהות הפאנק, ואמרו "הכי אכפת לי איך זה נשמע, הרי אני היפסטר מכף רגל ועד ראש, אבל אני נראה ממש מגניב כשאני עושה כאילו ולא אכפת לי."


וכך בעצם נולדו אבות הסגנון שביניהם תמצאו את The Strokes, Franz Ferdinand, Arctic Monkeys, Interpool ועוד כאלה וכאלה שכבודם במקומם מונח. אבל נראה לי שבשביל לשמוע ארקטיק מונקיז אתם לא ממש צריכים אותי.


אז איפה המבוא מוצא את עצמו בתוך הזרם הזה? נתחיל מלהקה בשם The Rapture. חבורת הניו יורקרים המוכשרת הזו, הביאה את הפאנק, בלי טיפת רגשי נחיתות, אל עומק רחבת הריקודים. עם כל המאפיינים של פאנק טוב ומלוכלך, בתוספת קצב מקפיץ וזמר שפותח לך את המכסה של הראש וסועד את המוח שלך עם כפית. החבר'ה האלה אחראים, לטעמי, לאחד מאלבומי המופת של העשור. Echoes שמו, ד"א, לפיראטים שביניכם.


אז נראה לי שאתם כבר מוכנים לקבל בראש. תנו בפליי..









והנה להיט הרחבות שהקפיץ את החבורה הזו לתודעה העולמית.





והנה עוד פיסת לכלוך מופלאה ומקפיצה של החברים. אולי זכור לכם מפסקול הסרט SuperBad, סצינת הריקוד במסיבה. זהו אגב, שיר הנושא מהאלבום הנושא את אותו השם. תשיגו אותו מהר, זה כבר האלבום האהוב עליכם בעולם מבלי שאתם יודעים את זה!







אז אלו היו The Rapture. ונעבור הלאה.


על הלהקה הבאה אני יכול להכביר במילים, ואלבומם הנהדר Louden Up Now אחראי ככל הנראה לבלאי בלתי מבוטל באייפוד שלי, אבל אני אבחר דווקא לפתוח במילות אזהרה. !!! הם לא מושא לאהבה ממבט ראשון. הם דורשים קצת יותר השקעה מהחומר הרגיל שאני שם כאן, אבל ברגע שנכנסים לקטע, כרגיל, אין דרך החוצה.


אז כן, לא הייתה כאן טעות דפוס מצידי, הלהקה הבאה נקראת "!!!". לאלו מכם שבכל זאת מרגישים צורך לתת ביטוי קולי לשם הזה, הלהקה מציעה את מגוון אפשרויות לקרוא להם, ביניהן boom boom boom, pow pow pow והפופולארי ביניהם, chk chk chk. אבל פחות או יותר כל חזרה משולשת על צליל כזה או אחר תעשה את העבודה.


בדומה לחבריהם The Rapture, צ'יק צ'יק צ'יק מובילים בגאון את התנועה הזאת הנקראת Dance-Punk. בשונה מהראפצ'ר, החומר של !!! הוא הרבה יותר מופק, הרבה יותר מעובד, ויותר לכיוון הגרובי מאשר לכיוון הצורח והבועט.


!!! נעים בין שבעה לתשעה חברים, שמחולקים בין מחלקת הקצב, מחלקת הנשפנים ומחלקת האלקטרוניקה. הסולן שלהם הוא כנראה האדם המגניב עלי אדמות, כאשר להופעות הוא נוהג להתייצב כדרך קבע במכנסון צמוד, ובקטעים האינסטרומנטאלים הוא משמש כסוג של רקדן/חשפן.


אז אם הברירה היא בין להלאות אתכם במילים או להלאות אתכם בצלילים, אני בוחר באופציה השנייה.
קבלו את !!! עם השיר שפותח את אלבומם השני ומתהדר בשם השם הענק When the Going Gets Tough, the Tough Get Kraaaze.





לא יאמן שיש לשיר הזה רק 40 צפיות!! מהר לתקתק


ועכשיו ללהיט הפריצה של הלהקה בו באחת השורות מספר הסולן: "אנשים תמיד שואלים אותי, מה כל כך נהדר בלרקוד? ואני אומר: מאיפה דה פאק אני אמור לדעת?! אפילו אני בקושי מבין.."





ועוד אחד כדי לסגור 3.. וכי הוא שיר גדול כמובן.





ולפני שנעבור לחלק האחרון בפוסט, עוד שיר ענק, מפוצץ בלכלוך עד זוב דם של להקה בעלת השם המקורי Does it Offend You, Yeah?
פשוט שיר קלאסי..





אז האם זה העליב אותך? כן?


הסגנון השני של לכלוך שאני רוצה למרוח לכם על הרמקולים הוא הלו-פיי. תרגום חופשי ללו-פיי יניב את התוצאה: איכות נמוכה. ואמנם, החברה בזרם הזה מתענגים על החיות, הפשטות והעוצמה הטהורה שטמונים בחוסר הפקה.


כולכם בוודאי מכירים את ה'אחים' ג'ק ומג וויט הלא הם The White Stripes. ללא ספק חלוצים של התנועה שבעזרת גיטרה ותופים בלבד הצליחו ליצור מוזיקת רוק נותנת בראש וייחודית. The Jon Spencer Blues Explosion הם ללא ספק עוד אב קדמון ראוי לציון של הג'אנר. וראויים לציון גם ה- Yeah Yeah Yeah’s שהזמרת שלהם היא כנראה הדבר הכי לוהט ברוק.


אבל הסיבה היחידה לכל הפוסט הזה, לכל הבלוג הזה בעצם, לכל עצם חיי! היא הרצון העז שלי להכיר לכם בחור די אלמוני, אך ענק ענק, בשם טיי סגל Ty Segall. בבחור הזה, נתקלתי לפני כמה חודשים, ומאז הוא הספיק לצבור  יותר פז"ם באייפוד שלי מגבי אשכנזי (למי שלא מכיר אותי, ידוע שאני שומע הרבה גבי אשכנזי באייפוד..).


לא בקדיחות עמוקות או באופוסים אלקטרוניים כבש הבחור הזה את ליבי. אלא בעזרת גיטרה, קצת תופים, הרבה אפקטים מלוכלכים, ובעיקר מנגינות מצוינות, קליטות וכיפיות. אז לפני שאני אגמור את קצבאת הפסיקים שלי לפוסט הזה, קבלו כמה שירים מתוך האלבום Melted, שנראה לי שמיותר לציין שאני ממליץ עליו בכל מחיר!





עוד אחד? קבלו את .My Sunshine טיי, אתה הסנשיין שלי.





ואחרון חביב, וחביב עלי הוא בהחלט, בו טיי מספר על החבר הדמיוני שלו שקשה לו להחליט אם הוא אמיתי או לא. ילדים, עזרו לטיי לגלות את התשובה וצבעו אותה בצבעים יפים.





אז הרעיון היה לסיים בשלב זה את הפוסט המתארך הזה, אבל אז בסופ"ש האחרון שמעתי, (בצורה מחזורית!) את האלבום הבא. מסתבר שהוא כבר מככב בכל רשימות האלבומים הטובים ביותר של השנה. האלבום הוא של להקה בשם ה-Black Keys, שבניגוד למה ששמם מרמז, לא מנגנים יותר מדי על פסנתר, לא על השחורים ולא על הלבנים. הבלאק קיס הם לכלוך עדין, אבל מגניב מאוד, שמשלב בלוז, קצת אלקטרוני והרבה מנגינות טובות. והנה שני שירים מהאלבום, שאני בטוח שעוד תשמעו עליו, Brother.










עד הפעם הבא. שמעו הרבה מוזיקה טובה הא!

יום שבת, 13 בנובמבר 2010

למיטיבי לכת- והשבוע: Baths

אז לכל מי מכם שכבר מכיר מקיר לקיר את דאפט פאנק, התקרחן עם ג'אסטיס עד שיצא לו המיץ, וכבר לא יכול לשמוע את החדש של אל סי די גם אם ישלמו לו, גם לכם יש כאן מקום.

השבוע בפינת הזרקור (השם הראשון שעלה באצבעותי, הצעות נדושות פחות יתקבלו בברכה) נשמע להקה שנתקלתי בה הנושאת את השם הקצר והקולע באט'ס (אמבטיות)
. ואכן, החברה הקליפורניים האלה הם אמבט קצף מלא בצלילים חולמניים, קצבים שבורים, וזרימה חיובית באופן כללי.
כמה האזנות לא מחייבות לאלבום הבכורה של ההרכב חושפות אלבום צ'ילאווטי וקליל אך בו בזאת חד, חדש ומרענן. אני התלהבתי, אבל תשפטו בעצמכם:






Baths- Animal. טיול חולמני של יום קיץ בגן החיות התנכי.



Baths- Lovley Bloodflow
זה היפ הופ? זה שיר ערש?



Baths- Hall
המנון האלקטרוניקה הסוחף שחותם את האלבום.

האבות המייסדים חלק א'- אלקטרו רוק


אלקטרו-רוק, מבחינתי, זה מה שקורה שנוצר השילוב הזה בין העצמה והחיות של הרוק, לבין התזזתיות, הצלילים החודרים, והקרחנה באופן כללי של העולם האלקטרוני. כשהגיטרה מנסרת את המח, אם בא לכם להתפייט..

המסה הקריטית שייסדה את הסגנון הזה הגיע מהאבות המייסדים, הצמד,
Daft Punk (פרחח שוטה ע"פ המתרגם של גוגל), ומהבנים המייסדים, הצמד Justice, ששניהם, או אם תרצו ארבעתם, הם צרפתים אוכלי באגט גאים. (גאים במובן של להתגאות במאכל הלאומי שלך.. ולא במובן של לרצות לעשות בו שימוש מלבד לאכול אותו).

אז מפני שיבה תקום לרקוד, והדרת את פניהם של דאפט פאנק, במקרה זה, הקשישים מבין האבות, ולכן נתחיל איתם.

אני משוכנע שחלק גדול מכם שאולים את עצמכם, למה נראה לו שאני לא מכיר את דאפט פאנק?! ואתם צודקים.. הרי הפרחחים הם פריט חובה בכל בית שנושא על דגלו את סמל המוזיקה הטובה. אני מאמין שאוכל בהמשך למצוא מקום כאן גם למיטיבי הלכת שביניכם..

ולחלק שלכם שבכלל לא קרא את הפסקה הקודמת, דאפט פאנק הם כנראה הלהקה שאתם הכי מכירים מבלי לדעת שאתם מכירים. למה? כי הם כנראה הלהקה הכי מסומפלת ביקום. כמו שהקטע הבא יהיה לכם בוודאי מוכר מהסמפל של
Kanye West.



או הקטע הזה משימוש שעשה בו Busta’ Rhymes



דאפט פאנק לקחו את הדיסקו, סגנון נכחד על פי כל הדעות, ונתנו לו אופי רוקיסטי. בכך בעצם היו מהראשונים שיצרו את הגשר בין רחבת הריקודים לילדי הרוק הממורמרים, הזועמים והאבלים על מותו של קורט קוביין..

חפשו ביו טיוב:



למיטיבי לכת:
בשנת 2007 הוציאו הצמד אלבום הופעה בשם
Alive, ואני לא יודע אם ניחשתם או לא, אבל מסתבר שהם מדהימים בהופעה!!  בכל אחד מהקטעים בהופעה הם לקחו צמד שירים או יותר, ועשו ביניהם מיקס מרטיט איברים.

ובנימה אישית
הפעם הראשונה ששמעתי את האלבום המדהים הזה הייתה ששכבתי מרוח מעודף עישון של חומר שלא הוסמכתי להתמודד איתו, על מכסה המנוע של הרכב ממנו יצאו הצלילים הקסומים הללו. למרבה הפתעתי, גם השמיעה הצלולה הבאה של האלבום לא הורידה אפילו בטיפה מהעוצמה שלו. בקיצור, מומלץ בטירוף, מסטולים או לא!

 

 ונמשיך הלאה..
צרפתי חכם אמר פעם: צדק צדק תרדוף, ומג'סטיס ג'סטיס תקבל בראש!

אז כן, לאלו מכם שטרם מיודדים עם הצמד החורק, שורט ומשפד אוזניים הזה, ג'סטיס הם כנראה הלהקה הכי מקרחנת שתכירו. צמד הצרפתים הללו, לקח את מה שדאפט פאנק עשו, שאב ממנו את כל הקלילות המגניבה והחליף אותה בעוצמה טהורה, לקח את צלילי הדיסקו הנעימים והחליף אותם בסאונד האלקטרוני הכי חריף שידע הרוק מאז הפרודיג'י. בקיצור, לקח נושא תמים, עשה אותו רוצח.

 

אלא מכם שמכירים את הפלטה החשמלית הלוהטת הזו שהיא ג'סטיס, כנראה הכירו אותה מהלהיט הבא, שבילה זמן רב בגלגלצ וכנראה שיסתור את כל מה שניסיתי לבנות, בדרמטיות מוגזמת, בפסקה הקודמת.  




אם כן, להיט הרחבות הזה כאן למעלה, הוא רק פנינה אחת מתוך ה-12 שמרכיבות את אלבום הבכורה המופתי שהוציאו ג'סטיס בשנת 2007 הנושא את השם, טוב לא בדיוק שם, †. אם תרצו דרך יותר קונבנציונאלית לכנות אותו, השתמשו בשם- Cross.

 

ואם אתם מחפשים את העוצמה האלקטרונית הטהורה הזו שתיארתי כאן, תרגישו חופשי לבחור באקראי כל טראק באלבום הזה. או נגיד ללחוץ פליי על הווידאו הבא:




נכון לעכשיו, יותר משלוש שנים ליציאתו, זהו אלבום האולפן היחידי של הצמד. אך גם להם, כמו לאבותיהם דאפט פאנק, יש בנוסף עוד אלבום הופעה. גם הוא, נישתם נכון שוב, אדיר! והוא נושא את השם המחוכם- 
A Cross The Universe.

 

הנה עוד להיט של הצמד בשיתוף עם הדי.ג'י Simian ואת השאר כבר תחפשו בעצמך ביו טיוב או שלל אתרי הורדה בלתי חוקיים שכאלה..




חפשו ביו טיוב:

או כל דבר אחר שתמצאו בעצם, כי הם כולם אדירים..

ובנימה אישית

האלבום הזה שימש כדיסק הג'וגינג שלי במשך הרבה זמן.. אנרגיה טהורה.






הלהקה המשפיעה השלישית שחתומה על הסגנון הזה היא
LCD Soundsystem, הזכורים לטובה מהופעתם המטמטמת, כאן בארץ הקודש בקיץ האחרון.

בניגוד לעמיתיהם הצרפתים, אל סי הם לא אלקטרו/דיסקו רוק בצורתו הטהורה. אה כן, והם גם לא צרפתים..
שלישיית החלאות הצפון אמריקאיות האלו (ניו יורק, אם תרצו לדייק) , שמונהגים ע"י ג'יימס מרפי הבלתי נדלה, הרבה יותר קרובים לרוק הקונבנציונאלי מאשר למוזיקה האלקטרונית.

אז
למה בעצם לציין אותם כאן? בעיקר בגלל שהמוזיקה שלהם יכולה להתפרש פעמים רבות בתור מוזיקת ריקודים מן המניין.
מערכת השמע אל סי די, מתפארים בשירים ארוכים, חלק לא מבוטל מהם משתרעים לאורך למעלה מ-7 דקות וכמובן שגם הם, כמו עמיתיהם הצרפתים, אלופים במציאת הצליל האלקטרוני הכי מגניב ברגע הכי נכון!

בשירי האל סי די יש ניסיון להכניס את השומע לאווירה כללית של נתינה בראש, בניגוד לפשוט לתת לו בית, פזמון, ועוד בית ועוד פזמון. ואם בפוסט הראשון ציינתי שבמוזיקה טובה צריך קצת להשקיע, אז בשביל להיכנס לאווירה הכללית הזו שאל סי די מייצרים הזאת צריך קצת להשקיע.. מה זה להשקיע?
בואו נגיד, במקום רק ללחוץ פליי על איזה וידאו כאן, להקשיב דקה וחצי ולחרוץ את גורלם, הייתי ממליץ לכם לטעון את נגן המוזיקה שלכם באיזה אלבום של החבורה, כל אחד מהשלושה יעשה את העבודה, ובפעם הבאה שתזדמנו לאיזו הליכה/נסיעה באוטובוס, שימו פליי ותנו לטראקים לזרום. אני מבטיח לכם, שאיפה שהוא שם באמצע הרצועה השניה תמצאו את עצמכם עמוק בקצב המכונה המדבק שהחברה האלה יודעים לעשות כל כך טוב!

השיר שפותח את אלבומם השני של הלהקה ונושא את השם
Get Innocuous (תהפך ללא מזיק- גוגל):




אני חושב שהשיר הוא דוגמה מופתית לאיך לבנות קצב ואווירה בצורה כל כך פשוטה אך יחד עם זאת כל כך לעניין...

והנה ג'יימס מרפי מספר לנו על איך הוא מאבד את הקצה לכל מיני פישרים צעירים, כאשר הוא בעצם היה שם לאורך כל הזמן!





חפשו ביו טיוב:

ובנימה אישית- ללא ספק הלהקה האהובה עלי מבין השלוש המוזכרות לעיל. לטעמי, היצירה שלהם הרבה יותר רחבה ולכן דורשת קצת יותר התעמקות, אבל שווה כל רגע!
ובנימה ישראלית, השיר
Losing My Edge זכה לגרסת כיסוי כחול לבן באדיבות קוואמי והחלבות. חמוד פלוס.


מבוא למבוא למוזיקה טובה א'


אז לפני שנתחיל, בואו נתחיל במי אני, מה זה זה פה, כמה זה עולה ועוד כל מיני שאלות פילוסופיות שכאלה.

אני אורי, חובב מוזיקה מושבע עוד מהרחם. סטודנט בשנתי השנייה להנדסת תעשיה וניהול בבן גוריון.
הבעיה שלי בתור חובב מוזיקה חובב היא כזאת:
מצד אחד אני מרגיש פשוט עם מדי בכדי לקחת חלק בבלוגוספירת המוזיקה המטורפת שמסתובבת שם בחוץ; היכן ששיר שמסתובב ברשת יותר מיומיים הוא כבר מיושן, ואתה, שמתלהב ממנו באיחור המאוד לא אופנתי הזה, מוכתר כלא מגניב במ' הידיעה.
מצד שני, הייתי רוצה לחשוב על עצמי כבעל טעם טוב במוזיקה. וככזה, אני מרגיש לעיתים קרובות במיעוט.

כשאני פותח רדיו/הולך למסיבה/יושב בבאר, וכל מה שאני שומע זה את אותו המחזור הממוחזר של אותם שירים מאת אותם אמנים, עם אותם שמות המשפחה, אני כבר מרגיש כמיעוט נרדף.

אני בטוח שמסתובבים כאן בינינו המון אנשים שעולמם לא היה חרב עליהם אם גלגלצ היו סוטים לרגע מהסקעתיה הרגילה והמשעממת ומשמיעים איזה משהו מגניב. או אולי, אנשים ששומעים מוזיקה טובה, טובה מאוד אפילו, אבל מהסוג שנכתב ע"י שאנשים שכבר מתים (במונחים מוזיקליים, או גם רשמיים).
אנשים, שמתי שהם שומעים במקרה איזה טראק מקפיץ, חדש וטרי הם מנענעים את הראש קדימה אחורה בהנאה. אנשים שממש היו רוצים לשמוע עוד דברים כמו הטראק המגניב הזה, אבל פשוט לא ממש יודעים איפה.  אז איפה?

כאן! בבלוג מבוא למוזיקה טובה..

המטרה שלי כאן היא להביא מדי שבוע מבחר אקלקטי של האבות המייסדים של המוזיקה הטובה, לצד אמנים חדשים. אין לי רצון גדול לחפור בעבר ולכן ככלל, כנראה שכל הלהקות שיובאו כאן הן להקות שעדיין פעילות. כאלה, שאולי עם קצת עזרה מהשם, אפילו נזכה לראות כאן בארץ הקודש.

אז כמה זה עולה? השאלה משורת הפתיחה היא שאלה רצינית לחלוטין..
לפתוח גלגלצ או ערוץ 24 זה בחינם. להיכנס למוזיקה טובה זה דבר שמצריך קצת השקעה. בעיקר של זמן, כי לבחור את המוזיקה שלך בעצמך (או בעזרתי הנדיבה) דורש יותר זמן מאשר שדלית רצ'סטר תבחר אותה בשבילך.
כמו כן, חלק ממה שעושה מוזיקה טובה- טובה, הוא זה שהיא מעט יותר מורכבת מאיזה שיר רוק 4 אקורדים בנאלי (קולדפליי ממש מככבים בפוסט הזה..). וככזאת, היא לעיתים דורשת מעט יותר השקעה. השקעה בדמות האזנות חוזרות. אבל מה שבטוח, ברגע שהיא נתפסת עליך, אתה מרגיש כאילו גילית סוד שאתה מת לשתף בו את כל העולם!

אז אחרי שסיימתי עם ההקדמות המשמימות אפשר לעבור לעיקר..
האזנה נעימה!