שלום לקוראי היקרים! אני לא חובב גדול של רשימות סוף שנה (לכתוב אותן ז'תומרת...) אז החלטתי במקום להמשיך במסורת תרגומי השירים שאני מפתח כאן לאחרונה, ולתרגם שיר שבוודאי יופיע בלפחות כמה מאותן רשימות סוף שנה. Kanye West - New Slaves, מתוך האלבום Yeezus שיצא השנה ואפילו זכה לביקורת כאן במבוא!
קניה ווסט - עבדים מהזן החדש
כשאימי גדלה זה היה בדור
בו מים נקיים היו נחלתם של בהירי
העור.
כמעצב בגדים לא קיבלתי שום עזרה
אלא שהם לא היו מרוצים כל עוד לא
קטפתי בעצמי את הכותנה.
בגיל 36, הגיל בו אמנים גדולים כבר נחים על משכבם במשך 9 שנים, קניה ווסט מוציא אלבום שישי. הפעם האחרונה שקיבלנו אלבום של קניה (ללא ג'י זי לצידו) הייתה ב-2010, אז הוא זכה לציון מעורר המחלוקת 10 (מתוך 10) בפיצ'פורק ולציון אחלה (מתוך 12) במבוא למוזיקה טובה.
האלבום החדש נקרא 'Yeezus', שזה כנראה הכינוי שישו היה זוכה לו מההומיז שלו אם הוא היה שחור. ושלא יהיה לכם ספק, קניה ווסט משוכנע שהוא ישו השחור. באלבום הקודם זה היה "Power" המגלומני, האלבום החדש מביא לנו את השיר I am a god. מה ששמעתם, בלי סאבטקסט מיותר ולמרבה ההפתעה בלי טיפת אירוניה.
קנייה ווסט באמת מאמין בתסביך האלוהי שלו, והאמת, עד עכשיו גם אנחנו זרמנו איתו. כי ככה זה, כשהמוזיקה טובה אז לא שואלים שאלות. כשהדג נחש שרים בהופעה "כוס אמ אמק כל המניאק", גם המ"צ הכי מורעל בקהל יקפוץ, כי זה מקפיץ!
הבעיה מתחילה כשזה מפסיק להיות מקפיץ, ובאלבום החדש של קניה איך לומר, הקפיץ התעייף.
כשקניה מסתכל סביבו הוא רואה צעירים מוכשרים כמו Kendric Lamar, או Tyler the Creator משפריצים בקלות ובטבעיות ערימות של ביטים טריים ושורות נוקבות. הם הקול של דורם, הוא הממסד המיושן שנאבק על טיפת לגיטימציה. לכן האלבום החדש של קניה מוצא אותו בעמדה בה הוא מנסה לשכנע אותנו, בצורה נואשת ממש, שהוא אכן אל! הבנתם?!
דוגמא מושלמת לקצה ההולך ונאבד של קניה היא On Sight, השיר שפותח את האלבום. השיר הופק בשיתוף עם דאפט פאנק, שכל מה שנכתב כאן למעלה תקף עליהם לפחות באותה מידה אם לא יותר, ונשמע קצת כמו חיקוי זול ללהיט Stronger (עם הסמפול האגדי לאותם דאפט פאנק). ואם לא הייתי בטוח, אז השורה "I need you right now" שחוזרת על עצמה בסיום שני השירים כבר סוגרת את התיאוריה הרמטית.
שתי היציאות הטובות באלבום מגיעות בדמות שני שירים נוקבים, New Slaves ו- Blood on the Leaves.
אפשר לקונן שקניה איבד את הקצה המוזיקלי, אבל בכל הנוגע ליח"צ הבחור נשאר גאון. השיר New Slaves, שעוסק במעגל החומרני שכולנו שבויים בו, הושק בסדרה של הקרנות פתע על גבי בניינים ברחבי שדרות החנויות היוקרתיות ביותר במדינה, בהן נראה פרצופו של קניה שמטיף לכולנו מלמעלה על תאוות החומר הבלתי נשלטת שלנו. ההמונים המופתעים, כאילו כדי להפוך את הסצינה למושלמת, שולפים מיד את האייפונים ומסריטים. הנה התוצאה, על גבי חנות פראדה בשדרה החמישית בניו-יורק. האיכות לא מדהימה, אבל המסר עובר.
בקטע השני קניה מסמפל בצורה נהדרת את Nina Simone ששרה על מין פירות שחורים ומוזרים כאלה שתלויים על עצים, עם חבל, מדממים על העלים. כדרכו בקודש קניה נוטה למתוח את הרגעים המרגשים באלבומים שלו קצת יותר מדי, עד שהם נהיים קצת פחות מרגשים, אבל אחלה שיר.
עד כאן להיום.. מקווה להתחיל לבקר כאן קצת יותר. תנו בראש, ותקשיבו לאלבום החדש של Disclosure, כי הוא ענק.
כן כן, או שמה נאמר יו יו, השבוע המבוא נצבע בצבע בשחור! כי להיות פלצן ששומע מוזיקה "טובה" זה סבבה והכול. אבל כשאתה נוסע בטיילת של כפר סבא, עם החלונות למטה והווליום למעלה, מנסה להרשים קצת ביצ'ס עם הסוזוקי 'איגניס' הלא כל כך גברית שלך, אתה חייב קצת מהחומר המקפיץ הזה.
תוך בערך 5 דקות של סיעור מוחין לגבי אילו להקות יכנסו לפוסט של השבוע עברתי מ-'וואלה, איזה מוזיקה שחורה טובה אני מכיר בכלל?' למצב שהדף שלי היה גדוש בכל כך הרבה שמות טובים שלפוסט הזה יהיה ככל הנראה אח ורע. טוב, לא גם אח וגם רע. אבל אחד מהם.
לבסוף הצטמצמתי על שלוש. אלו שמותן וזה סיפורן:
הלהקה שתפתח לנו את חגיגת הקפיץ-קפוץ הזאת הם לא אחרים ממלכי ההיפ –הופ הבלתי מעורערים של ימינו, הרוטס (The Roots). הייתם בטח מצפים לשמוע ששמם שאוב מסדרת הטלוויזיה האמריקאית 'שורשים', שבשנות השבעים גוללה את סיפורם של העבדים השחורה ופחות או יותר הגדירה מה זה להיות שחור באמריקה.
אז להפתעתכם ולשמחתו של תלמיד הנדסה מחבק מחשבונים שכמותי, שמה המקורי של הלהקה היה דווקא
“The Square Roots”. אבל עם כמה שעובדה זו משעשעת (אמרתי שהיא משעשעת אז היא משעשעת!), הטקסטים של הרוטס דווקא נגזרים בצורה גורפת מעולמם של השחורים באמריקה ולא מעולם הנגזרות.
מוצאם של הרוטס הוא מהגטאות העניים של פילדלפיה, אותה הם מכנים באחד משירם כ-'מקום החולה ביותר בחצי הכדור המערבי'. יתכן ותושבי שכונה ד' בבאר שבע יחלקו על כך.
ומה בנוגע למוזיקה אם כן? לפני היותם אמני היפ-הופ, הרוטס הם בראש ובראשונה להקה. בשל מספרם הגדול של הנגנים שבאו והלכו במשך השנים, ניסיונותיי לעקוב בעזרת האצבעות אחר מספר החברים בלהקה לפי ערך הוויקיפדיה שלהם העלו חרס. אבל אני יכול להגיד בוודאות שמספרם נע בין 6 ל-7, עובדה שמיד מפרידה אותם מיוצר היפ-הופ טיפוסי שברוב המקרים יסתפק במיקרופון ומכונת קצב.
ניסיון להגיר את הסגנון שלהם יהיה: היפ-הופ אינסטרומנטלי, כשהכיוון הג'אזי תופס מקום ברור ברוב הקטעים. אז מאיפה נתחיל?
אתחיל מלפאר את אלבומם Game Theory שיצא בשנת 2006. לטעמי, אלבום היפ-הופ מופתי, שמעבר למוזיקה המצוינת מתהדר בטקסטים בועטים על מצבה של הקהילה השחורה בארה"ב. מיותר כבר לציין כמה שהאלבום הזה נחרש עד דק ע"י אוזניותיי..
התלבטתי אם לשים את השיר הזה בשל הפתיחה הארוכה שלו, ואז אמרתי, ברור שכן, זה שיר ענק! אז התאזרו בסובלנות דרך הדקה הראשונה שלו, תגבירו את הווליום ותלבשו את נעלי הריקודים שלכם.
עוד שיר מהאלבום הכל כך טוב הזה. It’s in the Music, הכל במוזיקה..
שנת 2010 הייתה שנה עמוסה לעייפה מבחינת הרוטס, בה הם הספיקו להוציא לא פחות משני אלבומים. אחד בשם How I Got Over והשני, שיתוף פעולה עם הזמר ג'ון לג'נד, הוא אלבום גרסאות כיסוי מחודשות לשירי נשמה גדולים משנות ה 60 וה-70.
השיר החותם הוא שיר הנושא מתוך האלבום How I Got Over.
פסססט.. רוצים לשמוע סוד? המילה שמצונזרת בקליפ היא..... fuck (לא שמעתם את זה ממני).
אנשים רבים עוצרים אותי לאחרונה ברחוב (אף אחד לא עוצר אותי ברחוב) ושואלים:
אורי, מתי תכתוב כבר ביקורת על האלבום החדש של קניה??
אז הביקורת הבאה מוקדשת לכל אותם האנשים שלא עוצרים אותי ברחוב.
Kanye West- My Beautiful Dark Twisted Fantasy ציון: אחלה (מתוך 12)
בניגוד למבקרי מוזיקה רבים, אני לא מבקר מוזיקה. וגם, כפי שאולי הבנתם משיטת הציונים שלי, אני לא ממש מאמין בלתת ציונים לאלבומים. בטח שלא ציונים כמו ה-10 העגול שהאלבום הזה זכה לו ב Pitchfork.
הדעה שלי על קניה ווסט מאוד חצויה. מצד אחד: וואלה, הבחור כוכב. הוא הצליח להתבסס כיוצר המצליח בעולם, תוך שמירה על תו איכות מסוים שמבדיל אותו מכל מיני חמישים סנטים שכאלה.
מצד שני עומדת כמובן אישיותו הגסה ויהירותו המופגנת. הסתערותו על הבמה מטקס פרסי האמ.טי.וי כשהוא לא הסכים עם הבחירה לזמרת השנה (הוא אגב, חשב שזו הייתה צריכה להיות ביונסה), השער של מגזין 'רולינג סטון' אליו הצטלם גם נזר קוצים לראשו על רקע הכותרת: 'הפסיון של קניה'. או דוגמא אישית אם תרצו: בהופעה שלו בשיקאגו בה נכח עבדכם הנאמן, התפלצתי למשמע נאום שנשא לקולות הקהל המשולהב, בו הוא דיבר על כך שעם כל הכבוד לג'יימס בראון, לג'ימי הנדריקס ולשאר אגדות, נמאס לו לחיות בצל שלהם, הרי הוא לא רואה אותם ממטר! מילים קשות לכל אוזן..
אין לי ספק שרוב הפעלולים האלה ואחרים הם חלק ממכונת היח"צנות הגדולה שהיא קניה ווסט, אבל כשאמן בעל פרסונה כשל קניה ניגש להוציא אלבום בשם "הפנטזיה היפיפייה, האפלה והמעוותת שלי" הרגשתי שמחובתי להיות סקפטי.
בהלך רוח זה התיישבתי לכתוב את דעתי זו, האם אכן הפנטזיה של קניה היא יפיפייה, אפלה ומעוותת כפי שהוא טוען שהיא. וקניה נתן לסקפטיות שלי את כל הדלק שהיא הייתה צריכה.
החל מעטיפת האלבוםהגרוטסקית (צונזרה, אגב) שמציגה את המפלצת שהיא ככל הנראה האגו של קניה, בעת שהיא מפרגעת ספק מלאך/ספק מפלצת מעוגלת חמוקיים ואדומת פטמות. המשך בקליפ המגלומני באורך חצי השעה שכולו הזיה גרנדיוזית המשלבת כבשים, בלרינות, בובות ענק של מייקל ג'קסון והרבה אש ועשן.
במקרה ויש לכם איזן חצי שעה פנויה:
אז התיישבתי, ביחד עם הסקפטיות שלי, לשמוע את האלבום. ולהפתעתי הרבה גיליתי שאני לאט לאט ונגד רצוני נשאב לתוך האלבום הזה. שיר אחר שיר, קניה מרים אותי במקומות הנכונים, מוריד אותי באחרים ובסה"כ די נותן לי בראש במשך התהליך!
קניה משלב מקצבים אפריקאים עם מקצבי ברייקביט מודרניים, משחק עם אפקטים אלקטרוניים ובאופן כללי משווה לאלבום הזה צליל מלא מאוד וטרי טרי.
בשיר השלישי של האלבום מגיע אחד מרגעי השיא שלו, Power, בו קניה מסמפל את 21st Century Schizoid Man של קינג קרימזון, שאת עטיפת האלבום האולטרה פרנואידית שלו תוכלו למצוא מתנוססת בפינה הימנית העליונה של העמוד בקופסת הלייקים. ואם כבר בנושא, לייק, כבר נתתם??
אני שומע את השיר הזה רואה את הקליפ ופתאום אני שואל את עצמי, רגע, אולי הבחור הזה קצת יותר מודע לעצמו משחשבתי? אם יורשה לי לצטט ישירות מהשיר: "כל גיבור על צריך את מנגינת הנושא שלו".ו- Power היא ללא ספק מנגינת העל של קניה באלבום הזה.
מיותר לציין שהלהיט הזה הפך בן רגע לרינגטון שלי!! (הגרסה הזו אגב, היא גרסה מקוצרת)
השירים ממשיכים להתגולל ולזרום להם, קניה מסמפל את Iron Man של בלאק סאבאת' מהאלבום פרנואיד (מוטיב חוזר מישהו?), והנה מגיעה לה בלדת האהבה. או, סוף סוף מקום לציניות הארסית שלי לנעוץ את ניביה. אבל לא! גם כאן מצליח קניה להמיס את ליבי עם סיפורו על פרידה כואבת ומשחק ההאשמות הקטנוני שבא אחריה.
עוד ראוי לציון הוא הקטע הענק Lost in the World, שמעלה את סיום האלבום לרמה אחרת.
האלבום מסתיים בנאום של משורר התוכחה הגדול (והמניאק, כי הוא ביטל את ההופעה שלו בישראל) גיל סקוט הרון שמסתיים בשאלה החוזרת "מי ישרוד באמריקה? מי ישרוד באמריקה? מי ישרוד באמריקה?".
ושכשהמוזיקה שוככת ואתם נשארים עם ההרגשה הזאת בבטן, התשובה היחידה לשאלה הזו חייבת להיות: קניה ווסט.
נקודות חלשות? יש כמה. הניסיון של קניה לשדר איכות דרך שירים ארוכים (7,8,9 דקות) לרוב לא עולה בטוב ובכיף ניתן היה לגלח כמה דקות מכל אחד כזה. השיר Runaway ששוחרר בתור הסינגל הראשון של האלבום לא בא לי כל כך בטוב, ומעבר להיותו חומר גלגלצ"י מצוין אין לו הרבה מקום באלבום. ומחיאות הכפיים בסוף האלבום (באמת קניה?).
אבל בסה"כ, אלבום מצוין! אחלה (מתוך 12) כבר אמרתי?
כנראה שבשלב הזה כבר הצלחתי להתיש את מרבית הקוראים הגברים ונשארתי עם הקוראות בלבד ולכן נסיים עם קצת דיבורי בנות, די.ג'י מוכשר בשם Girl Talk.
Girl Talk הוא כרגע הדמות המובילה בעולם ההיפ הופ בכל הקשור לענייני מאש-אפ. מאש-אפ לאלו מכם שלא יודעים, היא אומנות יצירת הערבוב בין שני שירים. התחביב של אותו גירל טוק הוא לקחת להיטי ראפ והיפ-הופ ולהלביש אותם על קלאסיקות רוק ולהיטי אינדי.
בכנות, ברוב הפעמים קשה לקטלג את התוצאה כמוזיקה איכותית פר-סיי. אבל זה זורם, זה כיף לשמוע והרגע שבו מגיעה איזו דגימה משיר שאתם אוהבים שווה את הכול!
ממש לפני חודשיים, שיחרר משוחח הבננות אלבום חדש, שיצא במקור בתור 71 דקות רצופות של רכבת הרים איזכורית ונחתך ל-12 קטעים נפרדים.
קשה לי לברור מבין הקטעים שכן בכל שיר מופיעים בממוצע 15-20 שירים שונים. אבל בחרתי בסוף שניים טובים ומייצגים.
יש ביו-טיוב אופנה מגניבה לעשות קליפ שמשלב בין כל הקליפים של כל השירים. שווה צפיה. וכמובן, החלק הכי חשוב: כפי שלא עושים שיעורי בית בפיזיקה בלי הפתרונות פתוחים בצד, כך גם לא שומעים דיסק של גירל טוק בלי רשימת כל הסימפולים ממופת לפי השניה.
האלבום נפתח בשילוב פשוט מגוחך כשלצילי War Pigs, שיר המלחמה האפוקליפטי של בלק סאבאת' מפזז לו לודקריס בקריאות "זוזי, כלבה, זוזי לי מהדרך!". ללא ספק קלאסיקת מאש-אפ..
והנה עוד אחד שכולל בתוכו בין היתר סימפולים של פורטיסהד, 50 סנט, איגי פופ, ביסטי בויז, ליידי גאגא, רדיו-הד..
זהו להשבוע. עד לשבוע הבא, הפילו את זה כאילו וזה חם.
Peace.
