יום ראשון, 28 בנובמבר 2010

אני אוהבת את זה מלוכלך, אה, ועל הכיסא בחדר..


אז בניגוד לכותרת המרמזת, הפוסט הזה לא יעסוק בסקס, וגם לא בסרטן השד. בעצם, אולי הוא כן יעסוק בסרטן השד. אני מעדיף שלא להגביל את עצמי כבר בפסקה הראשונה...
אבל מה שכן, הפוסט הזה יעסוק בלכלוך! וכשאני אומר על מוזיקה שהיא מלוכלכת, אני לא מתכון להרגלי ההיגיינה של חברי הלהקה, אף שתיתכן קורלציה גבוהה בין השניים.


אז מה היא מוזיקה מלוכלכת אם כך? כשאני חושב על לכלוך אני חושב על הדיסטורשן הצורם של הגיטרות, על ההלמות החדות, נקיות ומלאות עוצמות של התופים, על הצרחות של הזמר, עיוותי הסאונד, הצלילים האלקטרונים החורקים והאווירה הכללית שבהפקה הושקע פחות זמן משסטודנט ממוצע משקיע בלעבור על המחברת שלו בין הרצאות.


הפוסט הזה יגע בשני זרמים שהחלטתי, בחסות אפס הסמכות המוזיקלית שלי, לאגד תחת קורת דף אחת.
הסגנון הראשון שאני רוצה לדבר עליו הוא זה המכונה: "התחייה המחודשת של הפוסט-פאנק".
אי שם לקראת סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, קמו להן חבורות של מוזיקאים, שהיה בא להם לצרוח כמו ג'וני רוטן (סולן הסקס פיסטולז), אבל בדרכם הייחודית והבאג האלפיימית.


וכך, הם לקחו את הסאונד המלוכלך הזה של "לא אכפת לי איך זה נשמע כל עוד אני נותן בראש" שמהווה את מהות הפאנק, ואמרו "הכי אכפת לי איך זה נשמע, הרי אני היפסטר מכף רגל ועד ראש, אבל אני נראה ממש מגניב כשאני עושה כאילו ולא אכפת לי."


וכך בעצם נולדו אבות הסגנון שביניהם תמצאו את The Strokes, Franz Ferdinand, Arctic Monkeys, Interpool ועוד כאלה וכאלה שכבודם במקומם מונח. אבל נראה לי שבשביל לשמוע ארקטיק מונקיז אתם לא ממש צריכים אותי.


אז איפה המבוא מוצא את עצמו בתוך הזרם הזה? נתחיל מלהקה בשם The Rapture. חבורת הניו יורקרים המוכשרת הזו, הביאה את הפאנק, בלי טיפת רגשי נחיתות, אל עומק רחבת הריקודים. עם כל המאפיינים של פאנק טוב ומלוכלך, בתוספת קצב מקפיץ וזמר שפותח לך את המכסה של הראש וסועד את המוח שלך עם כפית. החבר'ה האלה אחראים, לטעמי, לאחד מאלבומי המופת של העשור. Echoes שמו, ד"א, לפיראטים שביניכם.


אז נראה לי שאתם כבר מוכנים לקבל בראש. תנו בפליי..









והנה להיט הרחבות שהקפיץ את החבורה הזו לתודעה העולמית.





והנה עוד פיסת לכלוך מופלאה ומקפיצה של החברים. אולי זכור לכם מפסקול הסרט SuperBad, סצינת הריקוד במסיבה. זהו אגב, שיר הנושא מהאלבום הנושא את אותו השם. תשיגו אותו מהר, זה כבר האלבום האהוב עליכם בעולם מבלי שאתם יודעים את זה!







אז אלו היו The Rapture. ונעבור הלאה.


על הלהקה הבאה אני יכול להכביר במילים, ואלבומם הנהדר Louden Up Now אחראי ככל הנראה לבלאי בלתי מבוטל באייפוד שלי, אבל אני אבחר דווקא לפתוח במילות אזהרה. !!! הם לא מושא לאהבה ממבט ראשון. הם דורשים קצת יותר השקעה מהחומר הרגיל שאני שם כאן, אבל ברגע שנכנסים לקטע, כרגיל, אין דרך החוצה.


אז כן, לא הייתה כאן טעות דפוס מצידי, הלהקה הבאה נקראת "!!!". לאלו מכם שבכל זאת מרגישים צורך לתת ביטוי קולי לשם הזה, הלהקה מציעה את מגוון אפשרויות לקרוא להם, ביניהן boom boom boom, pow pow pow והפופולארי ביניהם, chk chk chk. אבל פחות או יותר כל חזרה משולשת על צליל כזה או אחר תעשה את העבודה.


בדומה לחבריהם The Rapture, צ'יק צ'יק צ'יק מובילים בגאון את התנועה הזאת הנקראת Dance-Punk. בשונה מהראפצ'ר, החומר של !!! הוא הרבה יותר מופק, הרבה יותר מעובד, ויותר לכיוון הגרובי מאשר לכיוון הצורח והבועט.


!!! נעים בין שבעה לתשעה חברים, שמחולקים בין מחלקת הקצב, מחלקת הנשפנים ומחלקת האלקטרוניקה. הסולן שלהם הוא כנראה האדם המגניב עלי אדמות, כאשר להופעות הוא נוהג להתייצב כדרך קבע במכנסון צמוד, ובקטעים האינסטרומנטאלים הוא משמש כסוג של רקדן/חשפן.


אז אם הברירה היא בין להלאות אתכם במילים או להלאות אתכם בצלילים, אני בוחר באופציה השנייה.
קבלו את !!! עם השיר שפותח את אלבומם השני ומתהדר בשם השם הענק When the Going Gets Tough, the Tough Get Kraaaze.





לא יאמן שיש לשיר הזה רק 40 צפיות!! מהר לתקתק


ועכשיו ללהיט הפריצה של הלהקה בו באחת השורות מספר הסולן: "אנשים תמיד שואלים אותי, מה כל כך נהדר בלרקוד? ואני אומר: מאיפה דה פאק אני אמור לדעת?! אפילו אני בקושי מבין.."





ועוד אחד כדי לסגור 3.. וכי הוא שיר גדול כמובן.





ולפני שנעבור לחלק האחרון בפוסט, עוד שיר ענק, מפוצץ בלכלוך עד זוב דם של להקה בעלת השם המקורי Does it Offend You, Yeah?
פשוט שיר קלאסי..





אז האם זה העליב אותך? כן?


הסגנון השני של לכלוך שאני רוצה למרוח לכם על הרמקולים הוא הלו-פיי. תרגום חופשי ללו-פיי יניב את התוצאה: איכות נמוכה. ואמנם, החברה בזרם הזה מתענגים על החיות, הפשטות והעוצמה הטהורה שטמונים בחוסר הפקה.


כולכם בוודאי מכירים את ה'אחים' ג'ק ומג וויט הלא הם The White Stripes. ללא ספק חלוצים של התנועה שבעזרת גיטרה ותופים בלבד הצליחו ליצור מוזיקת רוק נותנת בראש וייחודית. The Jon Spencer Blues Explosion הם ללא ספק עוד אב קדמון ראוי לציון של הג'אנר. וראויים לציון גם ה- Yeah Yeah Yeah’s שהזמרת שלהם היא כנראה הדבר הכי לוהט ברוק.


אבל הסיבה היחידה לכל הפוסט הזה, לכל הבלוג הזה בעצם, לכל עצם חיי! היא הרצון העז שלי להכיר לכם בחור די אלמוני, אך ענק ענק, בשם טיי סגל Ty Segall. בבחור הזה, נתקלתי לפני כמה חודשים, ומאז הוא הספיק לצבור  יותר פז"ם באייפוד שלי מגבי אשכנזי (למי שלא מכיר אותי, ידוע שאני שומע הרבה גבי אשכנזי באייפוד..).


לא בקדיחות עמוקות או באופוסים אלקטרוניים כבש הבחור הזה את ליבי. אלא בעזרת גיטרה, קצת תופים, הרבה אפקטים מלוכלכים, ובעיקר מנגינות מצוינות, קליטות וכיפיות. אז לפני שאני אגמור את קצבאת הפסיקים שלי לפוסט הזה, קבלו כמה שירים מתוך האלבום Melted, שנראה לי שמיותר לציין שאני ממליץ עליו בכל מחיר!





עוד אחד? קבלו את .My Sunshine טיי, אתה הסנשיין שלי.





ואחרון חביב, וחביב עלי הוא בהחלט, בו טיי מספר על החבר הדמיוני שלו שקשה לו להחליט אם הוא אמיתי או לא. ילדים, עזרו לטיי לגלות את התשובה וצבעו אותה בצבעים יפים.





אז הרעיון היה לסיים בשלב זה את הפוסט המתארך הזה, אבל אז בסופ"ש האחרון שמעתי, (בצורה מחזורית!) את האלבום הבא. מסתבר שהוא כבר מככב בכל רשימות האלבומים הטובים ביותר של השנה. האלבום הוא של להקה בשם ה-Black Keys, שבניגוד למה ששמם מרמז, לא מנגנים יותר מדי על פסנתר, לא על השחורים ולא על הלבנים. הבלאק קיס הם לכלוך עדין, אבל מגניב מאוד, שמשלב בלוז, קצת אלקטרוני והרבה מנגינות טובות. והנה שני שירים מהאלבום, שאני בטוח שעוד תשמעו עליו, Brother.










עד הפעם הבא. שמעו הרבה מוזיקה טובה הא!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה