כרוניקה של פייסטה

שבוע טוב לקוראים ולקוראות, שבוע טוב ליח"צנים וליח"צניות, שבוע טוב לסלקטור זעוף המבט שכמו אומר: "אני מכניס אותך, למרות שאתה לא בחורה כוסית, אבל זאת פעם אחרונה שמעת אותי! תגדל ציצים, או שתמצא מועדון אחר".
שבוע טוב לברמנית בעלת המחשוף הנדיב שמוזגת לך את הבירה תוך כדי ריקוד פרוע וצעקות "ווווהוווו!!". זאת שתמיד תחזיק את העודף שלך כבן ערובה מעל כוס הטיפים שלה, אפילו אם בכלל רק ביקשת ממנה לפרוט שטר בשביל מכונת הסיגריות..
שבוע טוב לדי.ג'יי, שתמיד יודע להשמיע את צופר האוויר בדיוק ברגע הנכון בשיר בכדי להרים את הרחבה; ושבעת השמעת "ארץ חדשה" של שלמה ארצי (גרסת הטראנס) תמיד ידאג להחליש לאחר השורה: "יש לי אישה".

ואחרי הפתיחה הממורמרת משהו, הרשו לי לרגע ללבוש לראשי כובע מחודד, למלא את ריאותיי באוויר, ולנשוף לתוך הדבר הזה שנושפים לתוכו במסיבות ועושה "זווווו", כי הפוסט של היום עוסק ב-מסיבות!

ובהערה צדדית- שוב אני נפעם מגוגל, מנוע החיפוש שחשב שהוא יכול, שבתגובה לשאילתה שלי: how do you call the party thing you blow in?, שלף מיד תשובה! לצערי התשובה הייתה שאין להם שם.
אגב, תוצאת החיפוש במקום השני הייתה: "How To Give a Blow Job", וכשחיפשתי את אותו הביטוי בעברית בכלל קיבלתי מלא תוצאות על 'ינשופים'. לא מהסוג שמהמהמם אלא מהסוג ששולל רישיונות נהיגה. לפעמים גוגל הוא פשוט מראה לתרבות שלנו..

אבל בחזרה לענייננו. לאורך כל חיי כהיפסטר בארון, עוד לפני שהמילה הזאת בכלל הומצאה, תמיד הייתה לי בעיה עם מסיבות ובעיקר עם זה שבאף אחת מהן לא השמיעו את המוזיקה שאני אוהב.
אני מסתכל על עצמי כעת מלמעלה, ילד קטן ופישר שבכל מסיבת ריקודים כיתתית ביסודי הולך לדי.ג'יי ושואל בקול מנוזל: "תגיד, יש לך אולי את "סונג טו" של בלר?". רגע של שתיקה, מלחמת מבטים. אני במבט נחרץ, של ילד דעתן שדורש שיכבדו את טעמו המוזיקלי, והוא במבט של: "ילד, תעוף לי מהעמדה. הנזלת שלך נמרחת לי על כל הציוד!". Song 2 אגב, מעולם לא הגיע.

ואם כבר בנושא מסיבות והמוזיקה שלהן, הגיע הזמן להזכיר את Robyn. רובין היא זמרת פופ שבדית שפעילה כבר מסביבות סוף שנות ה-90 וזכתה בשלל פרסים לא מעניינים כדוגמת הגראמי השבדי. רובין פרצה לתודעת העולם הלא שבדי בשנה שעברה כששחררה את האלבום Body Talk, אלבום שיצא בשלושה חלקים נפרדים וכלל את הלהיט Dancing On My Own.

את שנת 2010 סיימה רובין כחביבת המבקרים, שלא חסכו עליה טיפת ריר. אני וואלק, לא ממש מבין למה. אני משער שזה קשור לשילוב העובדות שהיא שבדית (זר זה הכי אחי), הוציאה אלבום בשלשה חלקים (מי עושה דבר כזה? זה בטח אומר שהיא טובה!), והסאונד שלה שהוא מעט יותר אלקטרוני מהפופ הגלגלצ"י השגרתי. מגניבה והכל, אבל מכאן ועד להכתיר אותה כמשיח האלטרנטיבי של הפופ? אולם גדולים ממני (פיצ'פורק), חושבים אחרת. אז נשמע איזה שיר.

את Dancing On My Own אנחנו בטח שלא הולכים לשמוע שכן מרוב פופולריות הוא כבר עשה דרכו אל הפלייליסט של מקום עבודתי, הבלאק בכפר סבא. פלייליסט אשר ידוע לשמצת עולמים בשל קיצ'יותו, גרועיותו, וחזרתו הבלתי פוסקת על עצמו-יותו.

נשמע את השיר "קוברה סטייל", מה שעשוי להיות סוג של תנוחת מין, אבל אל תשאלו אותי איך היא עובדת. בכל מקרה, אחד הקליפים המגניבים והשבדיים ביותר שראיתי בזמן האחרון.

הו התמימות של מסיבות הילדות. בימים שכל מה שהיה צריך בשביל מסיבה טובה היה כובע סומבררו, ששימש כמובן למשחק "סומבררו", המוכר גם בשמו "נשיקה סטירה". כמה פשוטים אך סוערים היו חיי האהבה שלנו באותם ימים, כשכל מה שהפריד מבחינתך בין קבלת נשיקה לסטירה הייתה ההסתברות המקרית שאתה ושותפתך תזיזו את הראש לאותו צד או שמה לשני צדדים שונים. עכשיו שאני חושב על זה, אני לא בטוח שבכלל היה סומבררו מעורב בעניין..

עכשיו בבגרותי כסטודנט להנדסה, אני כבר יכול להגיד שהתשובה לשאלה האם תקבל נשיקה או סטירה טמונה במשתנה מקרי דו-מימדי, המורכב משני משתנים בלתי תלויים שכל אחד מהם מתפלג בינומית.

כאן בבאר שבע המסיבות הן כבר לא מסיבות כיתה תמימות אלא מסיבות דירה/חצר שטופות אלכולהול וזימה, והשאלה האם אזכה לנשיקה או לסטירה היא כבר פונקציה של כמה אני שתוי, כמה יש לה חבר וכמה נשיקות/סטירות היא כבר חילקה במהלך הערב. זה כבר קצת יותר קשה לחישוב, בטח כשאתה מתודלק מערק זול (יש ערק לא זול?).

בחיפושי השבוע אחר מוזיקת מסיבות שתמלא את החלל הריק בין ברבור אחד למשנהו נתקלתי בפרויקט חדש בשם Win Win. *הכנס בדיחה מטופשת על לוח היד השנייה של Ynet.

הפרויקט "ווין ווין" הוא בן הכלאיים של שני מפיקים מוכרים מהעולם האלקטרוני ואמן ווידאו, שאמור לתת ביטוי ויזואלי לצלילים מזיזי התחת של שני חבריו. בעוד שלושה ימים בדיוק הם משחררים אלבום אשר ישא את שם הפרויקט. לא יודע מה אתכם אבל אני כבר שמתי תזכורת בפלאפון.

אם כבר היינו בקטע של נוסטלגיה אז הקטע הבא, Interleve שמו, מובא במיקס ברוח מוזיקת המועדונים של שנות ה-90. ואם קולו של הזמר מצלצל לכם מוכר אז זה מכיוון שזה הוא אלכסיס טיילור, סולן Hot Chip שמתארח בכמה שירים באלבום.

הלאה לימי הצבא העליזים, כשאופציות המסיבה נעו פחות או יותר סביב לרוץ ל"רוץ", ללכת ל"לכת", לצוף על המים, או סתם לצאת ל"חממה". הררי גברים מחוצים על הגדרות, ים של חוגרים מתנופפים באוויר בזמן שאוחזיהם מנסים לעטות על עצמם את הפרצוף האשכנזי ביותר שהם מסוגלים לנפק.

ימים בהם כל מסיבה שונה לחלוטין מחברתה. הרי פעם אחת אלו הן מש"קיות ת"ש שחוגגות את סיומו של קורס בן חודש, ופעם אחרת  אלה הן בכלל מדריכות ח"יר. פעם אחת אתה צריך לגרד את חברך המבושם מדק העץ שמחוץ למועדון ובפעם אחרת הוא זה שמגרד אותך (רוב הפעמים במקרה שלי). אבל אם לקחת משהו טוב מהמסיבות האלה, זה חייב יהיה להיות דוכן ההמבורגרים שמחכה לך בחוץ בתום המסיבה. באמת שכל מסיבה צריכה אחד כזה!

בימינו אנו, קשה לי להגיד על תרבות המסיבות הסטודנטיאלית כאן בבאר שבע שהיא מדברת אלי באופן מיוחד.
מסיבות חצר בטירוף שלי!!1 שאומרות לי להתכונן לרעידת אדמה!!1 ושמבקשות ממני לשכוח את כל מה שהכרתי על מסיבות חצר!!1 למרות שבסוף כל מסיבה נראית בדיוק כמו כל מה שהכרתי על מסיבות חצר!!1!אחד!!אחד!.....אחד.

פשוט קשה לי להבין איך במקום שמלא בכל כך הרבה אנשים צעירים, מגניבים ברובם, שמשוכנים כולם ברדיוס של 2 ק"מ אחד מהשני, לא התפתחה מסיבה אחת אלטרנטיבית טובה?? אם כן, השבוע המבוא למוזיקה טובה גמר בדעתו שעליו להרים את הכפפה הכבדה הזאת ולהרים בעיר הזאת את המסיבה שמגיעה לה.  

היפסטרי כל המדבר, התאחדו! (עדכונים יגיעו ברגע שיהיה על מה לעדכן)

נסיים לשבוע עם מאש אפ מסיבתי וממיס פרצופים בין שניים שכבר כיכבו כאן במבוא: Daft Punk, ו- Does It Offend You, Yeah?.  עד לשבוע הבא אל תשכחו להוזיז את הישבן ולנועונע ת'תחת, כי אני שחקן גדול ואני אכניס לך גול!
קבלו את "We Are Technologic"

אני אוהבת את זה מלוכלך, אה, ועל הכיסא בחדר..

אז בניגוד לכותרת המרמזת, הפוסט הזה לא יעסוק בסקס, וגם לא בסרטן השד. בעצם, אולי הוא כן יעסוק בסרטן השד. אני מעדיף שלא להגביל את עצמי כבר בפסקה הראשונה...
אבל מה שכן, הפוסט הזה יעסוק בלכלוך! וכשאני אומר על מוזיקה שהיא מלוכלכת, אני לא מתכון להרגלי ההיגיינה של חברי הלהקה, אף שתיתכן קורלציה גבוהה בין השניים.


אז מה היא מוזיקה מלוכלכת אם כך? כשאני חושב על לכלוך אני חושב על הדיסטורשן הצורם של הגיטרות, על ההלמות החדות, נקיות ומלאות עוצמות של התופים, על הצרחות של הזמר, עיוותי הסאונד, הצלילים האלקטרונים החורקים והאווירה הכללית שבהפקה הושקע פחות זמן משסטודנט ממוצע משקיע בלעבור על המחברת שלו בין הרצאות.


הפוסט הזה יגע בשני זרמים שהחלטתי, בחסות אפס הסמכות המוזיקלית שלי, לאגד תחת קורת דף אחת.
הסגנון הראשון שאני רוצה לדבר עליו הוא זה המכונה: "התחייה המחודשת של הפוסט-פאנק".
אי שם לקראת סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, קמו להן חבורות של מוזיקאים, שהיה בא להם לצרוח כמו ג'וני רוטן (סולן הסקס פיסטולז), אבל בדרכם הייחודית והבאג האלפיימית.


וכך, הם לקחו את הסאונד המלוכלך הזה של "לא אכפת לי איך זה נשמע כל עוד אני נותן בראש" שמהווה את מהות הפאנק, ואמרו "הכי אכפת לי איך זה נשמע, הרי אני היפסטר מכף רגל ועד ראש, אבל אני נראה ממש מגניב כשאני עושה כאילו ולא אכפת לי."


וכך בעצם נולדו אבות הסגנון שביניהם תמצאו את The Strokes, Franz Ferdinand, Arctic Monkeys, Interpool ועוד כאלה וכאלה שכבודם במקומם מונח. אבל נראה לי שבשביל לשמוע ארקטיק מונקיז אתם לא ממש צריכים אותי.


אז איפה המבוא מוצא את עצמו בתוך הזרם הזה? נתחיל מלהקה בשם The Rapture. חבורת הניו יורקרים המוכשרת הזו, הביאה את הפאנק, בלי טיפת רגשי נחיתות, אל עומק רחבת הריקודים. עם כל המאפיינים של פאנק טוב ומלוכלך, בתוספת קצב מקפיץ וזמר שפותח לך את המכסה של הראש וסועד את המוח שלך עם כפית. החבר'ה האלה אחראים, לטעמי, לאחד מאלבומי המופת של העשור. Echoes שמו, ד"א, לפיראטים שביניכם.


אז נראה לי שאתם כבר מוכנים לקבל בראש. תנו בפליי..









והנה להיט הרחבות שהקפיץ את החבורה הזו לתודעה העולמית.





והנה עוד פיסת לכלוך מופלאה ומקפיצה של החברים. אולי זכור לכם מפסקול הסרט SuperBad, סצינת הריקוד במסיבה. זהו אגב, שיר הנושא מהאלבום הנושא את אותו השם. תשיגו אותו מהר, זה כבר האלבום האהוב עליכם בעולם מבלי שאתם יודעים את זה!







אז אלו היו The Rapture. ונעבור הלאה.


על הלהקה הבאה אני יכול להכביר במילים, ואלבומם הנהדר Louden Up Now אחראי ככל הנראה לבלאי בלתי מבוטל באייפוד שלי, אבל אני אבחר דווקא לפתוח במילות אזהרה. !!! הם לא מושא לאהבה ממבט ראשון. הם דורשים קצת יותר השקעה מהחומר הרגיל שאני שם כאן, אבל ברגע שנכנסים לקטע, כרגיל, אין דרך החוצה.


אז כן, לא הייתה כאן טעות דפוס מצידי, הלהקה הבאה נקראת "!!!". לאלו מכם שבכל זאת מרגישים צורך לתת ביטוי קולי לשם הזה, הלהקה מציעה את מגוון אפשרויות לקרוא להם, ביניהן boom boom boom, pow pow pow והפופולארי ביניהם, chk chk chk. אבל פחות או יותר כל חזרה משולשת על צליל כזה או אחר תעשה את העבודה.


בדומה לחבריהם The Rapture, צ'יק צ'יק צ'יק מובילים בגאון את התנועה הזאת הנקראת Dance-Punk. בשונה מהראפצ'ר, החומר של !!! הוא הרבה יותר מופק, הרבה יותר מעובד, ויותר לכיוון הגרובי מאשר לכיוון הצורח והבועט.


!!! נעים בין שבעה לתשעה חברים, שמחולקים בין מחלקת הקצב, מחלקת הנשפנים ומחלקת האלקטרוניקה. הסולן שלהם הוא כנראה האדם המגניב עלי אדמות, כאשר להופעות הוא נוהג להתייצב כדרך קבע במכנסון צמוד, ובקטעים האינסטרומנטאלים הוא משמש כסוג של רקדן/חשפן.


אז אם הברירה היא בין להלאות אתכם במילים או להלאות אתכם בצלילים, אני בוחר באופציה השנייה.
קבלו את !!! עם השיר שפותח את אלבומם השני ומתהדר בשם השם הענק When the Going Gets Tough, the Tough Get Kraaaze.





לא יאמן שיש לשיר הזה רק 40 צפיות!! מהר לתקתק


ועכשיו ללהיט הפריצה של הלהקה בו באחת השורות מספר הסולן: "אנשים תמיד שואלים אותי, מה כל כך נהדר בלרקוד? ואני אומר: מאיפה דה פאק אני אמור לדעת?! אפילו אני בקושי מבין.."





ועוד אחד כדי לסגור 3.. וכי הוא שיר גדול כמובן.





ולפני שנעבור לחלק האחרון בפוסט, עוד שיר ענק, מפוצץ בלכלוך עד זוב דם של להקה בעלת השם המקורי Does it Offend You, Yeah?
פשוט שיר קלאסי..





אז האם זה העליב אותך? כן?


הסגנון השני של לכלוך שאני רוצה למרוח לכם על הרמקולים הוא הלו-פיי. תרגום חופשי ללו-פיי יניב את התוצאה: איכות נמוכה. ואמנם, החברה בזרם הזה מתענגים על החיות, הפשטות והעוצמה הטהורה שטמונים בחוסר הפקה.


כולכם בוודאי מכירים את ה'אחים' ג'ק ומג וויט הלא הם The White Stripes. ללא ספק חלוצים של התנועה שבעזרת גיטרה ותופים בלבד הצליחו ליצור מוזיקת רוק נותנת בראש וייחודית. The Jon Spencer Blues Explosion הם ללא ספק עוד אב קדמון ראוי לציון של הג'אנר. וראויים לציון גם ה- Yeah Yeah Yeah’s שהזמרת שלהם היא כנראה הדבר הכי לוהט ברוק.


אבל הסיבה היחידה לכל הפוסט הזה, לכל הבלוג הזה בעצם, לכל עצם חיי! היא הרצון העז שלי להכיר לכם בחור די אלמוני, אך ענק ענק, בשם טיי סגל Ty Segall. בבחור הזה, נתקלתי לפני כמה חודשים, ומאז הוא הספיק לצבור  יותר פז"ם באייפוד שלי מגבי אשכנזי (למי שלא מכיר אותי, ידוע שאני שומע הרבה גבי אשכנזי באייפוד..).


לא בקדיחות עמוקות או באופוסים אלקטרוניים כבש הבחור הזה את ליבי. אלא בעזרת גיטרה, קצת תופים, הרבה אפקטים מלוכלכים, ובעיקר מנגינות מצוינות, קליטות וכיפיות. אז לפני שאני אגמור את קצבאת הפסיקים שלי לפוסט הזה, קבלו כמה שירים מתוך האלבום Melted, שנראה לי שמיותר לציין שאני ממליץ עליו בכל מחיר!





עוד אחד? קבלו את .My Sunshine טיי, אתה הסנשיין שלי.





ואחרון חביב, וחביב עלי הוא בהחלט, בו טיי מספר על החבר הדמיוני שלו שקשה לו להחליט אם הוא אמיתי או לא. ילדים, עזרו לטיי לגלות את התשובה וצבעו אותה בצבעים יפים.





אז הרעיון היה לסיים בשלב זה את הפוסט המתארך הזה, אבל אז בסופ"ש האחרון שמעתי, (בצורה מחזורית!) את האלבום הבא. מסתבר שהוא כבר מככב בכל רשימות האלבומים הטובים ביותר של השנה. האלבום הוא של להקה בשם ה-Black Keys, שבניגוד למה ששמם מרמז, לא מנגנים יותר מדי על פסנתר, לא על השחורים ולא על הלבנים. הבלאק קיס הם לכלוך עדין, אבל מגניב מאוד, שמשלב בלוז, קצת אלקטרוני והרבה מנגינות טובות. והנה שני שירים מהאלבום, שאני בטוח שעוד תשמעו עליו, Brother.










עד הפעם הבא. שמעו הרבה מוזיקה טובה הא!