יום שלישי, 15 באוקטובר 2013

שני מיקסטייפים וגעגוע

שלום לקוראים והקוראות היקרים! אני רוצה לנצל את הפוסט של היום כדי לחלוק איתכם שני מיקסטייפים שאני חורש עליהם לא מעט לאחרונה. אגב למי שתוהה מה ההבדל בין מיקסטייפ לאלבום, אז ככה:
מיקסטייפ זה השם שאמנים אלמוניים נותנים לאלבום הראשון והמעולה שלהם, לפני שהם מקבלים כמויות עצומות של הייפ, ואז מוציאים מה שנקרא "אלבום", שהוא לרוב די צולע ונותן לדושים יומרניים את האפשרות להגיד:
"אין, הוא הגיע לשיא שלו במיקסטייפ..."
אבל היום אנחנו מדברים על מיקסטייפים, והם ממש מעולים!

ה(כבר לא) אלמוני הראשון שלנו היום בחר בשם שלא מפרגן לכם שתסיקו את זה לבד מהאזנה למוזיקה שלו, והוא Chance the Rapper.
אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים והצילום מסך הזה מתוך Google Trends מספר את הסיפור של "2013, השנה של צ'אנס דה ראפר". הבחור הזה לכמויות אדירות של הייפ, שיתף פעולה עם כל ילדי הפלא של עולם ההיפ הופ (Childish Gambino, Kendrick Lamar, Action Bronson, Lil' Wayne) ואפילו עם ילד פלא אחד בשם James Blake!

על הדרך התמונה הזאת גם מספרת את הסיפור שעד שאני מגיע ללכתוב על מישהו במבוא זה נותן לדושים יומרניים את האפשרות להגיד:
"טוב שהוא נזכר, אולי הוא רוצה להקדיש פוסט לעלייתה  המטאורית של אלמונית בשם סוזן בויל על הדרך??"

מרפרוף בערך הוויקפדיה שלו, למדתי שצ'אנס נולד בשנת 93, מה שגרם לי להרגיש קצת זקן, ושהאלבום הראשון שהוא קנה בחייו היה The College Dropout של קניה ווסט, מה שגרם לי להרגיש קצת עלוב, כי שלי היה Bad Hair Day של "Weird Al" Yankovic..
אבל צ'אנס הוא פשוט מסוג המוזיקאים שגורם לך להרגיש כל כך מגניב שאתה שומע אותו, וכל כך לא מגניב מזה שאתה לא מגניב כמוהו. ביקשתם דוגמה? ל-Intro של המיקסטייפ שלו קוראים "Good Ass Intro"!! צ'אנס מראפרפ על ביטים ג'אזיים קלילים כמו נוצה מלווים בהגשה הטריה, הקלילה והלא שגרתית שלו.
אז הינה "פתיח טוב אחושרמוטה" מאת צ'אנס הראפר. המיקסטייפ המלא נקרא Acid Rap והוא זמין בסניף היו-טיוב הקרוב לביתכם.



עוד מיקסטייפ נהדר שיצא השנה (ולא נכתבה עליו כמעט מילה ברשת! תודה לעומר על ההיכרות...) הוא של צמד הראפרים כהן@מושון הלוא הם מיכאל*(כהן + מושונוב) (כן כן, הבן של...) ביחד עם די.ג'יי וולטר על הביטים והוא נקרא "חרוימל'ה מכוכב משה".

המיקסטייפ מלא בביטים הטובים ביותר שאי פעם יצאו מרחם בצבע כחול-לבן! גדוש בסימפולים נהדרים של גדולים וטובים כפליינג לוטוס וקפטן מרפי מכוסים במילים החדות של הצמד. השיר שבחרתי לשים לכם הוא סימפול של "שיר השיכור" של ג'ו עמר, ואני יודע שזה עלול להחזיר אותכם כמה שני אחורה אבל, זה שיר סודי! כן כן, מהאלה שמתחילים אחרי דקה של שקט בסוף השיר האחרון באלבום... 

באמת שאם אי פעם פיקפתם בבחירות שלי בעבר אז עכשיו זה לא הזמן. המיקסטייפ הזה ענק, ואני חורש עליו כבר כמה חודשים! אפשר לשמוע את כולו בסאונדקלאוד או להוריד אותו במחיר של לייק בלבד כאן. מפציר בכם לעשות אחד מהשניים...

אז לכל מי שמוצא את עצמו מדי פעם בוהה בחשיכה עם ליטר וחצי מים, הנה "שיר השיכור".


אה כן, אין פה געגוע.. מצטער.

יום ראשון, 13 באוקטובר 2013

ביקורת אלבום : of Montreal - Lousy with Sylvianbriar


שלום קוראים יקרים וקוראות יקרות! נכון, המבוא למוזיקה טובה הוא כבר לא בלוג המוזיקה החצי מתפקד שהוא היה פעם. אבל היי, of Montreal הוציאו אלבום חדש ומשהו בי אמר לי שאני חייב לזרוק עליו כמה שורות.. אז הנה הן:

למי שטרם נתקל, of Montreal הם שועלים די ותיקים בסצינת האינדי. האלבום האחרון שיצא רק לפני חמישה ימים מהווה את ה 12 (!!) במספר של החבורה הזאת. טוב, אולי חבורה זאת לא המילה המתאימה ביותר לתאר את of Montreal...

כן, גנבתי את התמונה מ'הארץ'
כמו שהג'ירפות הם לגלעד כהנא, הדורז היו לג'ים מוריסון או הפרלמנט הסובייטי של שנות ה-30 היה לסטאלין, of Montreal הם להקה של אנשי קש שמטרתם הבלעדית היא לספק מוזיקת רקע לשגעונות של המנהיג הטוטאליטארי שלהם. לאיש הפלדה של ה 'על מונטריאולים' קוראים קווין בארנס ובניגוד לפרלמנט הסובייטי, הוא יודע לכתוב שירים ממש טוב!

אני אתחיל ואומר שהאלבום, Lousy with Sylvianbriar שמו, ממש טוב. אחרי שלושה אלבומים שהיו רחוקים ממדהימים, הלהקה קיבלה החלטה מושכלת ומוצלחת לחזור לשורשים שלהם, שהם כתיבת שירי פופ ממש טובים. הכיוון הוא מעט יותר פולקי/סיקסטיזי מהרגיל, אבל אי אפשר לטעות בשאלה למי האלבום הזה שייך. המלודיות היפות בייחודן (שזה טיפה שונה ממיוחדות ביופיין..), ההרמוניות הנקיות, הכל שם.

ולמרות כל זה, אני לא בטוח שהאלבום הזה ישאר איתי יותר מדי זמן בפלאפון. דבר ראשון, כי נשארו לי רק איזה 300 מגה פנויים!! אבל הסיבה השניה היא, שהוא פשוט לא מושלם כמו שכמה מהאלבומים של המונטריאול ידעו להיות. בפוסט הקודם שכתבתי עליהם, תיארתי את הקריירה של הלהקה כפעמון גאוס. הפעם עלה לי לראש דווקא מושג אחר מעולם הסטטיסטיקה שנקרא 'רגרסיה לממוצע'. הרעיון הכללי הוא שבמדידות חוזרות של אותה תופעה, הערכים יטו להתכנס לכיוון הממוצע. למישהו שקיבל ציון מטורף בבחינה מסויימת יהיה קשה לשחזר את ההישג הזה בכל בחינה נוספת, פשוט כי ערכים חריגים הם.... נו, חריגים.

ל of Montreal היו שני אלבומים חריגים באיכותם מה שגורם לכך שהציפיה של הקהל שלהם (או לפחות שלי) מכל אלבום חדש בחיים לא תמומש. לפחות הם לא בחברה רעה.. בין הדוגמאות הקלאסיות לתופעה הזאת במוזיקה אפשר למצוא אמנים כמו Radiohead או M.I.A.

אבל אם נשים רגע בצד את הפולניה שלי, יש כאן אלבום ממש טוב. אם כבר שמעתם את השניים האחרים שקישרתי כאן, לכו תשמעו אותו, אם לא, למה אתם מחכים?! הם ממש חריגים באיכותם!

מה שבעיקר תפס אותי באלבום הן המילים המקסימות באקסצנטריותן (שזה לא בדיוק כמו אקסצנטריות במקסימותן..). ובגלל שהביקורת הזאת כבר טיפה מתארכת אני אסגור אותה עם ציטוט קטן מבלדת השנאה לנערה היפסטרית, Obsidian Currents; שע"פ Google Translate זה: 'מאיפה אני יודע מה זה החרא הזה?! מה אני, בינג??". טוב נו, זה איזה משהו עם זרמי לבה... אבל מתי כבר תתחילו לתת שמות נורמאליים לשירים? הא?



את אוהבת להאמין שאת יכולה לחיות בין הטוב לרע.
 קטועה משאר האנושות, באיזה נופש אינטלקטואלי שנמשך חיים שלמים.
 הכל כל כך קונספטואלי, רטורי. את יכולה להרגיש שאת בשליטה.
 אך כשאת נאלצת להתמודד עם העולם הפיזי, את נמלטת כמו חרק.

 יש לך וירוס במערכת האמונות, אל תהיי תמימה, את יודעת שזה נכון.
 ואם לא תגני על עצמך, זרמי לבה יטרפו אותך.