יום שישי, 18 במרץ 2011

הפוסט שלא היה שם

שלום לציבור קוראי הנאמן. השבוע לא יהיה פוסט חדש במבוא למוזיקה, בשל עומסי חיים כבדים.  לחדשות משמחות יותר:
לפני מספר שבועות מררתי על מצבן בכי רע של המסיבות בבאר שבע. אז במקום למרר, החלטתי לעשות מעשה ולהרים מסיבה בעצמי. לכן השבוע תתקיים המסיבה האלטרנטיבית-סטודנטיאלית הראשונה בבאר שבע (לא בדקתי את העובדה הזאת עד הסוף, אבל זרמו איתי לשם הפאתוס).
 



כמובן שכולכם מוזמנים! (לחץ כאן לאיוונט בפייסבוק). מלבד מפולת לימודים אין סופית, את השבוע העברתי בחיפוש קדחתני אחר מוזיקת מסיבות לדי.ג'יי סט שאני מתכון לתת במסיבה. אז לכבוד פורים, אני מזמין אתכם קוראי המבוא להתחפש לבלוג מוזיקה בעצמכם, ולהמליץ לי על הלהיט שיעיף את המסיבה הזאת באוויר! הזוכים המאושרים יזכו בלעשות אותי מאושר, ובידיעה שבר מלא בסטודנטים באר-שבעיים הולך להתקרחן לצלילי הבחירה שלהם..


נתראה שוב בשבוע הבא.



יום שבת, 12 במרץ 2011

פוסט שלא ברא השטן

שבוע טוב קוראים וקוראות! שבוע טוב ליהורם הגאון, שבוע טוב לדודו הארון. סתם סתם, אני לא לוקח צדדים בוויכוח הזה. נכון שמוזיקה מזרחית פופולרית היא 98.5% זבל, אבל הרי מוזיקה פופולרית היא באופן כללי די זבל, לא? וגם לפעמים, שאני נוסע באוטו ונמאס לי כבר מכל שיר על האייפוד, אין כמו לשים איזה זוהר טוב ולסלסל בקול: "עעעעאאאת דודייים, כלההההאאעעההעאא, וולאק, בואי אל גני!"

אבל מכל המהומה העדתית הזאת, משהו אחד תפס את תשומת ליבי, וזה היה הקאבק הגורף של הביטוי "שלא ברא השטן". חיש מהר התחילה לבעבע בי תיאוריה שגורסת שלא בכדי השתמש יהורם גאון באותו ביטוי נשכח, היו סבלניים איתי. לטענתי, גאון עושה כאן רפרנס ברור לשירו של ח.נ. ביאליק, "על השחיטה". ("נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן/עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן/וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!"). 

אם ב"על השחיטה" ממרר ביאליק על חוסר האונים של יהודי קישינייב אל מול הפרעות שביצעו בהם הקוזאקים, כך ב"אל השחיטע" הפרטי שלו, ממרר גאון על הפרעות שמבצעים ה"פרענקים" בזמר העברי של יהודי שנקינייב. ביאליק פונה בקריאה נרגשת לשמיים וקורא:
"אִם יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב , וַאֲנִי לֹא מְצָאתִיו". הצהרה דומה היה ניתן לשמוע השבוע ממנהלתו האישית של גאון שאמרה בפשטות: "הכותבים של היום, הם לא כמו פעם".

ביאליק אומר בייאוש: "לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם/וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם", וכאן בדיוק טמון ליבה של התאוריה. יהורם גאון תופס במוחו את ידם העורכת של עורכי המוזיקה ברדיו 91 fm כזרוע עם קרדום, שרק מחכה להנחית אותו עליו ועל חבריו הפרידמנים, ואת שוק המוזיקה הישראלית הוא רואה כגרדום שלו. אך לטענתו ,יום יבוא וייקוב דמם של המוזיקאים האשכנזים את התהום! ואז, הו אז, ידעו כל הפרצים ממשה ועד עמיר נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן, שכמוה עוד לא ברא השטן! מוהא-הא-הא-הא!! זה מה שנראה לי לפחות... יש מצב שאני טועה.

ובנושא לגמרי אחר. השבוע, המבוא שלף את היומן ופינה לעצמו את ה-14 לאפריל. ה-14 באפריל, חודש בדיוק לאחר יום הפאי הבינלאומי, ראש השנה הבורמזי,  יום הולדתו של גיטריסט "דיפ פרפל" ריצ'י בלקמור (לא יום עם הרבה לידות מעניינות), תאריך פטירתו של ריצ'רד נוויל ה-16, רוזן וורוויק (מיתות מעניינות אפילו פחות). כל אלו מתגמדים אל מול המאורע ההיסטורי אשר עתיד להתרחש באותו 14 לאפריל שנת 2011, כשג'סטין ביבר יעלה על הבמה בגני יהושוע תל-אביב, יפתח את פיו ויוציא ממנו את המילים: "בייבי, בייבי, בייבי אוווו". 
כמו שאומרים (בינתיים אף אחד לא אומר את זה, אבל זה יבוא..):
"ה- 14.4, Bie-ber, or be Square!"

אין ספק שזה מאוד קל, היפסטרי ואירוני מצידי להיטפל למי שהוא פחות או יותר מושא הלעג האולטימטיבי. אליל הנוער הבינלאומי שלא יודע מה זה "גרמניה" (לראות ולא להאמין),מי שהקליפ שלו "Baby" הוא הקליפ בעל מספר הדיסלייקים הרב ביותר ביו-טיוב (1,062,111! רגע, 1,062,112), אבל מה אני יכול לעשות, זה כבר מעבר לשליטתי. אני לוקה במקרה קשה של ביברמאניה, BieberFever, איך שלא תרצו לקרוא לזה אני פיתחתי אובססיה כלפי הילדון הקנדי הזה..

יחד עם העובדה שהוא הקליפ השנוא ביו-טיוב, "Baby" הוא גם הקליפ הנצפה ביותר בהיסטוריה עם 484,000,000  צפיות!! תחשבו כמה ילדים אפריקאים אפשר להאכיל עם 484,000,000 צפיות?! זה בערך 464 מליון צפיות יותר משיש לחתול שמנגן בפסנתר, ופחות או יותר 484 מיליון צפיות יותר משיש לסתם אדם שמנגן בפסנתר.

האמת, קליפ חמוד. סוג של גריז, פוגש את Bad של מייקל ג'קסון, פוגש את המערכון של "ארץ נהדרת" עם הזאתי שמסנג'רת את ההורים שלה וההוא שכל היום באייפון. בינינו, אם הוא לא היה כזה ילד חמוד ומסופר למשעי, הייתי אומר שמה שהוא עושה שם לבייבי בהתחלה נראה קצת כמו הטרדה, לא? ומה הסיפור עם זה שחצי מחברי הכיתה שלו הם בני 30+?

כשירות למי שמתכנן להגיע להופעה, שכן מומלץ לצאת להקים אוהלים בגני יהושוע מתי שהוא בסביבות היומיים לפני, הכנתי שעון ספירה לאחור. אם כן, והיכונו לביברמאניה בעוד:


נתראה שם!

מקנדי אחד לחבורת קנדים אחרת, מכוכב (שבקושי) נולד, לחבורת נולדים שהם בקושי כוכבים, אלו הם ה-Born Ruffians. בעגה המקצועית (אם המקצוע שלך הוא לעגות דברים), רופיאן הוא נבל, פרחח ואדם לא אמין באופן כללי. בעגה המוזיקלית, הפרחחים מלידה הם להקת אינדי קלילה ומגניבה שעושים רוק חמוד שיורד בקלות בגרון ומשאיר טעם של שירים טובים. 

מדי שבוע כאן במבוא אני נקלע להתלבטויות קורעות, כאלה שגורמות לזו של סופי להיראות כמו הבחירה בין עוף לבקר. השבוע נקרעתי בין שני שירים אדירים של הרופיאנים, הראשון, בעל אחד הליינים הממכרים ששמעתי לאחרונה, השני עם קליפ מגניב. להבדיל מסופי, השיר שאני לא בוחר בו לא נשלח למשרפות באושוויץ.. אתם אפילו יכולים לשמוע אותו אם אתם רוצים, הוא נמצא כאן. השבוע נלך על הקליפ המגניב, אז קבלו את "הבלדה על מוס ברוס".



הרבה דברים אפשר להגיד על הקליפ הזה, "בלתי צפוי" הוא לא אחד מהם.



אז מה נסגר עם כל הסקנדינביות האלה ב'מבוא' לאחרונה?? זה התחיל עם  Robyn השבדית, (או שבעצם אולי זה בכלל התחיל כשאיקאה נשרפה?) המשיך עם שבדית נוספת בשם Lykke Li, משם גלשתי להאזנות מרובות ל- Fever Ray המגניבה, אבל יחד עם זאת, שבדית.
היה הייתה לי נערה, או שמה אומר, לה היה אותי
בחסותו של הבלוג "חסר תרבות"  התמכרתי ל-Domino היפייפה (!!) של סונדרה לרצ'ר הנורווגי, ואיך שכבר חשבתי שזהו, עכשיו הלב והאוזן שלי בוודאי סגורים רשמית בפני כל בני העם הנורדי באשר הם, הגיע האלבום הנהדר של Oh Land, נסיכת הפופ של ממלכת דנמרק!
אלבום פופ נפלא שמשלב בין מלודיות יפיפיות, קולה הנפלא של Oh (?) והפקה מוקפדת, עשירה בצלילים ובכלל לא שגרתית. במסגרת מה שכבר נראה כמסורת מבורכת האלבום ניתן להאזנה במלואו, רגע לפני שהוא יוצא, בהייפ משין. נשמע את השיר שפותח את האלבום, Perfection. נראה לי שמשחק מילים צולע על שם השיר כבר יהיה בגדר היסחפות, אז בואו נסכם פשוט שזה שיר ממש אבל ממש יפה.





עוד אלבום שיצא השבוע שייך למר. אלכס אברט, סולן להקת "האפסים המגנטים של אדוארד שארפ", שכיכב כאן במבוא לפני כחודש עם הסינגל הענק Truth. כאמור, זהו אלבום הסולו הראשון של אלכס שנקרא בפשטות "Alexander", ככל הנראה על שם המרצה שלי לחדו"א1.

בימים טרופים כשלנו, בהם מספיק להיות זמרת שבדית בוגרת חוג אלקטרוניקה במתנ"ס השכונתי בשביל שאיזה בלוגר יזיל עליך ריר, אברט מחזיר אותנו לפשטות עם אלבום פולק אמריקאי כהגדרתו. מלודיות פשוטות ויפות, זמר וגיטרה, כי הרי פעם זה כל מה שהיה להם. ואכן האלבום נותן מעין תחושה של קריצה לפעם, כשהאזנה לו מרגישה קצת כמו מסע בין אבות הרוק והפולק. לרגע נדמה שאלכסנדר הוא בעצם סיימון וגרפנקל (In The Twilight), פתאום אלכסנדר הוא ג'וני קאש (Old Friend), רגע, זה לא אלכסנדר, זה בכלל רוד סטוארט! (Bad Bad Love).

למי שכמוני נגנב מהסינגל Truth, מצפה אולי אכזבה קלה בכך שאף אחד מתשעת השירים האחרים באלבום לא מתעלה לרמתו. אך בסה"כ יש כאן אלבום יפה ואופטימי, שברגע שנשמעים צליליו האחרונים כבר מתחשק לשים אותו מההתחלה. אותה התחלה נקראת Let's Win ונשמעת ככה:


והנה צלחנו לנו עוד מהדורה של המבוא למוזיקה טובה. אשמח לשמוע מכם בתגובות מה אהבתם, את מי שנאתם, על מה דרכתם ושם של חיה שמתחילה באות הראשונה של שמכם. עד השבוע הבא, תשמרו על הראש שלכם, שיהיה במה לתת..


.

יום שבת, 5 במרץ 2011

ליידי גע בה

אזהרה- הפוסט הבא עלול להתפרש כגניבה מהאתר "לעז", אז הנה, שמתי קישור לאתר "לעז" ועכשיו זה בסדר.
הבהרה- המבוא למוזיקה טובה אינו מעודד כל סוג של מגע בנשים כנגד רצונם, בטח שלא ככה שלשה ימים לפני יום האשה הבין-לאומי! את כותרת הפוסט יש לקחת בהומור ולא כהמצלצה.

שבוע טוב קוראים וקוראות יקרים. שבוע טוב לאלתרמן, שבוע טוב חיים נחמן, שבוע טוב נפתלי-הרץ ושבוע טוב גם לך רחל! השבוע במבוא החלטתי לצלול לתוך אותה באר בלתי נדלית של תבונה אשר במילותיהם של שירי פופ. תרשו לי להסביר, בתור סטודנט סרגן (שזה בערך כמו תפרן רק עם חוטים עבים יותר) אני משתדל פעם בכמה זמן לעטות על עצמי סינר שחור, ללבוש חולצה עם כיתוב מטופש, וללכת להגיש המבורגרים במסעדת ה"בלאק" השכונתית.

כפי שבטח כבר דאגתי לציין כאן בעבר, לאותה מסעדת ה"בלאק" יש את אחת מרשימות ההשמעה הפחות ממוצלחות, אך מדי פעם, כשהאוזן זועקת לקצת שבירת שגרה מאותם להיטי פופ שכבר דבקו בי כמו מסטיק לשיער, אני מוצא את עצמי נותן את הדעת למילים של אותם שירים, ולפתע נגלה בפני עולם חדש ונפלא.

קחו לכם לדוגמא שעת ערב מוקדמת. זהו בדיוק הזמן לאותם הורים רצצוצים, שעברו שבוע קשה של עבודה, לשחרר קצת את הרצועה מהזאטוטים ולתת להם לשחק במשחק הילדות האהוב "רוץ בן-סוסי, רוץ בין רגלי המלצר, רוץ בבקעה, טוס לבר". באותם רגעים שלווים, בעוד אני מדלג מעל איזה ילדון זב חותם עם שתי כוסות גבוהות של תה רותח בידי, אני מצליח לשמוע בוקעות מתוך הרמקולים את השורות הנהדרות:

בוא ונעשה קצת כיף, הקצב הזה הוא חולה
אני רוצה לעשות סיבוב על מקל הדיסקו שלך
אל תחשוב יותר מדי, פשוט תשלוף אותו
אני רוצה לעשות סיבוב על מקל הדיסקו שלך. 

או אולי זה דווקא בקטע הבלדי של השיר (לא החציל, הבלדה) בו גאגא שוטחת בפני הסועדים את הדימוי המטריד הבא:

אני רואה אותך עומד ובוהה מצידו השני של הרחוב
עם חיוך מרוח על פיך וידך על ה-הא שלך!

לא פעם כשאני ניגש בסוף הארוחה לתיבת ההפתעות לשלוף משם איזה משתיק ילדים בדמות סביבון מאיר או איזו קובייה הונגרית, אני נתקל בבקשה התמוהה: "סליחה, אפשר לקבל אולי מקל דיסקו במקום?".
או שלעיתים אני מדמיין לעצמי את הדרדק הניגש להוריו, אשר שקועים מדי במלאכת ההאבסה מכדי להקשיב לו ואומר: "אמא, אבא, גו-גו-ליידי-גא-גא, כבר סיפרתי לכם על החבר החדש שלי מהגן? זה שעומד בכל בוקר בצד השני של הכביש, עם חיוך על פניו וידו על ה-הא שלי".

ואם כבר עוסקים בליידי שהיא לא ממש ליידי, אז נשמע להקה שמתיימרת להיות הטלויזיה שברדיו, אבל את הסינגל מאלבומם החדש שבדרך היא בכלל הוציאה באנטרנט. אם כן, אלו הם TV on the Radio, שאלבומם החדש צפוי לצאת ב-12 לאפריל. הנה לכם להקה שעשתה באלבומם האחרון את המעבר מ"הלהקה שכל אחד אוהב שיהיה לו על האיי-פוד, אבל אף אחד לא באמת ממש אוהב לשמוע", למעמד של יקירי הקונצנזוס. המעמד המיוחד הזה של להקות שזוכות לקבל את תו איכות המבקרים בד בבד עם השמעות בגלגל"צ, דוגמאת רדיוהד או בערך כל דבר שדיימון אלברן נוגע בו. 


אז אני מודה שגם לי ישבו שני האלבומים הראשונים של טי.וי.און.מיי.איי-פודיו, להם הייתי מאזין בעיתות נדירות כשגם אלו היו די מאולצות. (כאשר אני מרשה לעצמי להתעלם מאלבומם הראשון שיצא בהוצאה עצמית ונושא את הטייטל המגוחך Ok Calculator). מאלבומם האחרון Dear Science משנת 2008 כבר ממש לא התעלמתי, ובאף אחת מעשרות האזנותיי לו לא היה דבר מאולץ, פשוט כי הוא היה מצויין! פופ-רוק ממכר עם סאונד אלקטרוני מגניב והפקה מיוחדת במינה כמו שרק טי.וי יודעים לעשות.

הסינגל החדש Will Do מתוך האלבום שישא את השם "תשעה סוגים של אור" נשמע בערך כמו תשעה סוגים של אותו דבר, מה שמבחינתי הוא בסדר גמור. הנה הוא בהשמעת בכורה במבוא למוזיקה טובה.



את השיר הבא, שהוא שיתוף פעולה בין מוכר הפיצוציה/מפיק דויד גואטה לבין הפוקימון/ראפר אייקון, אני רואה מתנגן ברקע בזמן שעוד איזה זוג מנסה להנות מארוחת ערב רומנטית. בעוד הבחור אוחז בידי חברתו ומסתכל לה עמוק בעיניים, רמקולי הבלאק מדקלמים איתו את השורות הרומנטיות הבאות:

היא לא דומה לאף אחת אחרת, לעולם לא תוכל להשוואתה לשרמוטה השכונתית שלך,
אני מנסה למצוא את המילים לתאר את הנערה הזאת, אך מבלי לפגום בכבודה.

לבסוף הוא גם מצליח למצוא את אותן מילים חמקמקות והן הולכות כך:

לא רק בלונדינית
".Damn, you'se a sexy bitch, so sexy bitch"

לא יודע מה אתכם, אבל אני מצליח לראות כאן לפחות "תשעה סוגים של עיוות". כשג'ון לנון ראה נערה יפה עומדת בצד השני של החדר הוא שר עליה שאיך שהיא נראית זה מעבר לכל ניסיון להשוואת. כשאייקון רואה עלמת חן הדבר הראשון שהוא עושה זה להשוואת אותה לשרמוטה השכונתית. האם בדור ה-Y השרמוטה השכונתית נהיתה סטנדרט היופי? ובאמת דויד, לא שאי פעם ראיתי בך משורר דגול, אבל אם כבר חיפשת מילים פואטיות לתאר בחורה מבלי לצאת חסר כבוד האם: "לעזאזל, את כזאת כלבה סקסית": זה באמת הכי טוב שמצאת?



השבוע החלטתי שהגיע הזמן לתת שמיעה רצינית למי שבחודשים האחרונים הפך לכזאת פצצת הייפ שאפילו במערכת '7 לילות' שמעו עליו, קוראים לו James Blake. ג'יימס בלייק הוא מלחין/די.ג'יי/מפיק מוזיקלי שבשנה האחרונה שוטף את הבלוגוספירה עם הסאונד הייחודי שלו ולפני כחודש הוציא את אלבום הבכורה שלו שנושא את שמו שלו.

את השמיעות הראשונות אני יכול לסכם בעיקר כמבלבלות. זה מטוס? זאת ציפור? זה R&B? זאת מוזיקת סול? זאת מוזיקת מועדונים? מוזיקת זיונים? מה זה?? לרגעים נשמע כאילו מישהו שלח את Massive Attack, שבין כה וכה רגועים מספיק, להירגע קצת בפינה, ברגעים אחרים נשמע כאילו מישהו הכניס את רופוס ויינרייט למערבל מוזיקה אלקטרוני.

בין אם מטוס, ציפור או סופרמן, המוזיקה מלאת נשמה, הסאונד נשמע רענן ולא ממש דומה לשום דבר אחר מסביב. בלייק משתמש בקולו כעוד כלי בארסנל הכלים ויוצר בעזרתו שכבות של עוצמה מלודית, הסינטיסייזרים עוטפים והקצב רך ונגה. לפעמים המוזיקה שוככת ואנו נותרים עם קולו הרועד של בלייק, כאילו מעיין שקט שלפני הסערה. אבל העניין הוא, שאין סערה. האלבום כולו ליווה אותי במעיין תחושה שהמוזיקה רוצה להתפרץ החוצה אבל מישהו לא נותן לה.
סערה או לא סערה, האלבום של בלייק הוא פיסה שלמה ויפה של מוזיקה, שמחינתי בהחלט מודיעה שנוסף לנו עוד שם חדש לעולם שיהיה מעניין לעקוב אחריו.

מתוך עצלות להעלות ליו-טיוב את השיר שבאמת רציתי לשים, וגם בשל אהבתי ללהיטים, קבלו את הלהיט של הדיסק שהגיע אפילו לגלגל"צ ונקרא Limit To Your Love.




אבל השיר שגורם לי מדי שבוע לשמוט את הלסת ולהגיד O-M-G, נקרא לא אחרת מאשר: "OMG" מאת הראפר אשר.
"הו-ה'-שלי" נקרא באנגלית "Oh My Gosh" כנראה כדי לא להעליב את החלק ירא השם של הציבור האמריקאי. שיר אהבה קלאסי שמתאר סיפור אהבה פשוט. הכל התחיל כשאשר ראה  את שורטי מענטזת על רחבת הריקודים וחשב לעצמו:

בובה יש לה תחת כמו: פאו,פאו,פאו
מותק יש לה ציצים כמו: וואו, או, וואו.

עכשיו כאילו לא מספיק שמר. אשר אחראי לאחת השורות הנבובות ביותר ששמעתי יוצאות בצורה של שירה, אז גם מסתבר (בחסות הבלוג Bitchfork שהוא אגב, שם גאוני!) שהשיר "אוי-ויי-זמיר" הוא בכלל גנוב!

את הלהקה שרציתי לסיים איתה אני כבר אשמור לשבוע הבא, ואשאיר אתכם עם ההוכחה החותכת שאת "אבינו-מלכי-נו" כתב בכלל לא אחר מאשר הומר סימפסון!




עד השבוע הבא. תכינו לעצמכם כוס תה חמה, קחו איזה ספר שירה טוב, ושימו בפול וליום את האלבום של ליידי גאגא!





לייק בפייסבוק