יום ראשון, 28 בנובמבר 2010

אני אוהבת את זה מלוכלך, אה, ועל הכיסא בחדר..


אז בניגוד לכותרת המרמזת, הפוסט הזה לא יעסוק בסקס, וגם לא בסרטן השד. בעצם, אולי הוא כן יעסוק בסרטן השד. אני מעדיף שלא להגביל את עצמי כבר בפסקה הראשונה...
אבל מה שכן, הפוסט הזה יעסוק בלכלוך! וכשאני אומר על מוזיקה שהיא מלוכלכת, אני לא מתכון להרגלי ההיגיינה של חברי הלהקה, אף שתיתכן קורלציה גבוהה בין השניים.


אז מה היא מוזיקה מלוכלכת אם כך? כשאני חושב על לכלוך אני חושב על הדיסטורשן הצורם של הגיטרות, על ההלמות החדות, נקיות ומלאות עוצמות של התופים, על הצרחות של הזמר, עיוותי הסאונד, הצלילים האלקטרונים החורקים והאווירה הכללית שבהפקה הושקע פחות זמן משסטודנט ממוצע משקיע בלעבור על המחברת שלו בין הרצאות.


הפוסט הזה יגע בשני זרמים שהחלטתי, בחסות אפס הסמכות המוזיקלית שלי, לאגד תחת קורת דף אחת.
הסגנון הראשון שאני רוצה לדבר עליו הוא זה המכונה: "התחייה המחודשת של הפוסט-פאנק".
אי שם לקראת סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, קמו להן חבורות של מוזיקאים, שהיה בא להם לצרוח כמו ג'וני רוטן (סולן הסקס פיסטולז), אבל בדרכם הייחודית והבאג האלפיימית.


וכך, הם לקחו את הסאונד המלוכלך הזה של "לא אכפת לי איך זה נשמע כל עוד אני נותן בראש" שמהווה את מהות הפאנק, ואמרו "הכי אכפת לי איך זה נשמע, הרי אני היפסטר מכף רגל ועד ראש, אבל אני נראה ממש מגניב כשאני עושה כאילו ולא אכפת לי."


וכך בעצם נולדו אבות הסגנון שביניהם תמצאו את The Strokes, Franz Ferdinand, Arctic Monkeys, Interpool ועוד כאלה וכאלה שכבודם במקומם מונח. אבל נראה לי שבשביל לשמוע ארקטיק מונקיז אתם לא ממש צריכים אותי.


אז איפה המבוא מוצא את עצמו בתוך הזרם הזה? נתחיל מלהקה בשם The Rapture. חבורת הניו יורקרים המוכשרת הזו, הביאה את הפאנק, בלי טיפת רגשי נחיתות, אל עומק רחבת הריקודים. עם כל המאפיינים של פאנק טוב ומלוכלך, בתוספת קצב מקפיץ וזמר שפותח לך את המכסה של הראש וסועד את המוח שלך עם כפית. החבר'ה האלה אחראים, לטעמי, לאחד מאלבומי המופת של העשור. Echoes שמו, ד"א, לפיראטים שביניכם.


אז נראה לי שאתם כבר מוכנים לקבל בראש. תנו בפליי..









והנה להיט הרחבות שהקפיץ את החבורה הזו לתודעה העולמית.





והנה עוד פיסת לכלוך מופלאה ומקפיצה של החברים. אולי זכור לכם מפסקול הסרט SuperBad, סצינת הריקוד במסיבה. זהו אגב, שיר הנושא מהאלבום הנושא את אותו השם. תשיגו אותו מהר, זה כבר האלבום האהוב עליכם בעולם מבלי שאתם יודעים את זה!







אז אלו היו The Rapture. ונעבור הלאה.


על הלהקה הבאה אני יכול להכביר במילים, ואלבומם הנהדר Louden Up Now אחראי ככל הנראה לבלאי בלתי מבוטל באייפוד שלי, אבל אני אבחר דווקא לפתוח במילות אזהרה. !!! הם לא מושא לאהבה ממבט ראשון. הם דורשים קצת יותר השקעה מהחומר הרגיל שאני שם כאן, אבל ברגע שנכנסים לקטע, כרגיל, אין דרך החוצה.


אז כן, לא הייתה כאן טעות דפוס מצידי, הלהקה הבאה נקראת "!!!". לאלו מכם שבכל זאת מרגישים צורך לתת ביטוי קולי לשם הזה, הלהקה מציעה את מגוון אפשרויות לקרוא להם, ביניהן boom boom boom, pow pow pow והפופולארי ביניהם, chk chk chk. אבל פחות או יותר כל חזרה משולשת על צליל כזה או אחר תעשה את העבודה.


בדומה לחבריהם The Rapture, צ'יק צ'יק צ'יק מובילים בגאון את התנועה הזאת הנקראת Dance-Punk. בשונה מהראפצ'ר, החומר של !!! הוא הרבה יותר מופק, הרבה יותר מעובד, ויותר לכיוון הגרובי מאשר לכיוון הצורח והבועט.


!!! נעים בין שבעה לתשעה חברים, שמחולקים בין מחלקת הקצב, מחלקת הנשפנים ומחלקת האלקטרוניקה. הסולן שלהם הוא כנראה האדם המגניב עלי אדמות, כאשר להופעות הוא נוהג להתייצב כדרך קבע במכנסון צמוד, ובקטעים האינסטרומנטאלים הוא משמש כסוג של רקדן/חשפן.


אז אם הברירה היא בין להלאות אתכם במילים או להלאות אתכם בצלילים, אני בוחר באופציה השנייה.
קבלו את !!! עם השיר שפותח את אלבומם השני ומתהדר בשם השם הענק When the Going Gets Tough, the Tough Get Kraaaze.





לא יאמן שיש לשיר הזה רק 40 צפיות!! מהר לתקתק


ועכשיו ללהיט הפריצה של הלהקה בו באחת השורות מספר הסולן: "אנשים תמיד שואלים אותי, מה כל כך נהדר בלרקוד? ואני אומר: מאיפה דה פאק אני אמור לדעת?! אפילו אני בקושי מבין.."





ועוד אחד כדי לסגור 3.. וכי הוא שיר גדול כמובן.





ולפני שנעבור לחלק האחרון בפוסט, עוד שיר ענק, מפוצץ בלכלוך עד זוב דם של להקה בעלת השם המקורי Does it Offend You, Yeah?
פשוט שיר קלאסי..





אז האם זה העליב אותך? כן?


הסגנון השני של לכלוך שאני רוצה למרוח לכם על הרמקולים הוא הלו-פיי. תרגום חופשי ללו-פיי יניב את התוצאה: איכות נמוכה. ואמנם, החברה בזרם הזה מתענגים על החיות, הפשטות והעוצמה הטהורה שטמונים בחוסר הפקה.


כולכם בוודאי מכירים את ה'אחים' ג'ק ומג וויט הלא הם The White Stripes. ללא ספק חלוצים של התנועה שבעזרת גיטרה ותופים בלבד הצליחו ליצור מוזיקת רוק נותנת בראש וייחודית. The Jon Spencer Blues Explosion הם ללא ספק עוד אב קדמון ראוי לציון של הג'אנר. וראויים לציון גם ה- Yeah Yeah Yeah’s שהזמרת שלהם היא כנראה הדבר הכי לוהט ברוק.


אבל הסיבה היחידה לכל הפוסט הזה, לכל הבלוג הזה בעצם, לכל עצם חיי! היא הרצון העז שלי להכיר לכם בחור די אלמוני, אך ענק ענק, בשם טיי סגל Ty Segall. בבחור הזה, נתקלתי לפני כמה חודשים, ומאז הוא הספיק לצבור  יותר פז"ם באייפוד שלי מגבי אשכנזי (למי שלא מכיר אותי, ידוע שאני שומע הרבה גבי אשכנזי באייפוד..).


לא בקדיחות עמוקות או באופוסים אלקטרוניים כבש הבחור הזה את ליבי. אלא בעזרת גיטרה, קצת תופים, הרבה אפקטים מלוכלכים, ובעיקר מנגינות מצוינות, קליטות וכיפיות. אז לפני שאני אגמור את קצבאת הפסיקים שלי לפוסט הזה, קבלו כמה שירים מתוך האלבום Melted, שנראה לי שמיותר לציין שאני ממליץ עליו בכל מחיר!





עוד אחד? קבלו את .My Sunshine טיי, אתה הסנשיין שלי.





ואחרון חביב, וחביב עלי הוא בהחלט, בו טיי מספר על החבר הדמיוני שלו שקשה לו להחליט אם הוא אמיתי או לא. ילדים, עזרו לטיי לגלות את התשובה וצבעו אותה בצבעים יפים.





אז הרעיון היה לסיים בשלב זה את הפוסט המתארך הזה, אבל אז בסופ"ש האחרון שמעתי, (בצורה מחזורית!) את האלבום הבא. מסתבר שהוא כבר מככב בכל רשימות האלבומים הטובים ביותר של השנה. האלבום הוא של להקה בשם ה-Black Keys, שבניגוד למה ששמם מרמז, לא מנגנים יותר מדי על פסנתר, לא על השחורים ולא על הלבנים. הבלאק קיס הם לכלוך עדין, אבל מגניב מאוד, שמשלב בלוז, קצת אלקטרוני והרבה מנגינות טובות. והנה שני שירים מהאלבום, שאני בטוח שעוד תשמעו עליו, Brother.










עד הפעם הבא. שמעו הרבה מוזיקה טובה הא!

יום שבת, 13 בנובמבר 2010

למיטיבי לכת- והשבוע: Baths

אז לכל מי מכם שכבר מכיר מקיר לקיר את דאפט פאנק, התקרחן עם ג'אסטיס עד שיצא לו המיץ, וכבר לא יכול לשמוע את החדש של אל סי די גם אם ישלמו לו, גם לכם יש כאן מקום.

השבוע בפינת הזרקור (השם הראשון שעלה באצבעותי, הצעות נדושות פחות יתקבלו בברכה) נשמע להקה שנתקלתי בה הנושאת את השם הקצר והקולע באט'ס (אמבטיות)
. ואכן, החברה הקליפורניים האלה הם אמבט קצף מלא בצלילים חולמניים, קצבים שבורים, וזרימה חיובית באופן כללי.
כמה האזנות לא מחייבות לאלבום הבכורה של ההרכב חושפות אלבום צ'ילאווטי וקליל אך בו בזאת חד, חדש ומרענן. אני התלהבתי, אבל תשפטו בעצמכם:






Baths- Animal. טיול חולמני של יום קיץ בגן החיות התנכי.



Baths- Lovley Bloodflow
זה היפ הופ? זה שיר ערש?



Baths- Hall
המנון האלקטרוניקה הסוחף שחותם את האלבום.

האבות המייסדים חלק א'- אלקטרו רוק


אלקטרו-רוק, מבחינתי, זה מה שקורה שנוצר השילוב הזה בין העצמה והחיות של הרוק, לבין התזזתיות, הצלילים החודרים, והקרחנה באופן כללי של העולם האלקטרוני. כשהגיטרה מנסרת את המח, אם בא לכם להתפייט..

המסה הקריטית שייסדה את הסגנון הזה הגיע מהאבות המייסדים, הצמד,
Daft Punk (פרחח שוטה ע"פ המתרגם של גוגל), ומהבנים המייסדים, הצמד Justice, ששניהם, או אם תרצו ארבעתם, הם צרפתים אוכלי באגט גאים. (גאים במובן של להתגאות במאכל הלאומי שלך.. ולא במובן של לרצות לעשות בו שימוש מלבד לאכול אותו).

אז מפני שיבה תקום לרקוד, והדרת את פניהם של דאפט פאנק, במקרה זה, הקשישים מבין האבות, ולכן נתחיל איתם.

אני משוכנע שחלק גדול מכם שאולים את עצמכם, למה נראה לו שאני לא מכיר את דאפט פאנק?! ואתם צודקים.. הרי הפרחחים הם פריט חובה בכל בית שנושא על דגלו את סמל המוזיקה הטובה. אני מאמין שאוכל בהמשך למצוא מקום כאן גם למיטיבי הלכת שביניכם..

ולחלק שלכם שבכלל לא קרא את הפסקה הקודמת, דאפט פאנק הם כנראה הלהקה שאתם הכי מכירים מבלי לדעת שאתם מכירים. למה? כי הם כנראה הלהקה הכי מסומפלת ביקום. כמו שהקטע הבא יהיה לכם בוודאי מוכר מהסמפל של
Kanye West.



או הקטע הזה משימוש שעשה בו Busta’ Rhymes



דאפט פאנק לקחו את הדיסקו, סגנון נכחד על פי כל הדעות, ונתנו לו אופי רוקיסטי. בכך בעצם היו מהראשונים שיצרו את הגשר בין רחבת הריקודים לילדי הרוק הממורמרים, הזועמים והאבלים על מותו של קורט קוביין..

חפשו ביו טיוב:



למיטיבי לכת:
בשנת 2007 הוציאו הצמד אלבום הופעה בשם
Alive, ואני לא יודע אם ניחשתם או לא, אבל מסתבר שהם מדהימים בהופעה!!  בכל אחד מהקטעים בהופעה הם לקחו צמד שירים או יותר, ועשו ביניהם מיקס מרטיט איברים.

ובנימה אישית
הפעם הראשונה ששמעתי את האלבום המדהים הזה הייתה ששכבתי מרוח מעודף עישון של חומר שלא הוסמכתי להתמודד איתו, על מכסה המנוע של הרכב ממנו יצאו הצלילים הקסומים הללו. למרבה הפתעתי, גם השמיעה הצלולה הבאה של האלבום לא הורידה אפילו בטיפה מהעוצמה שלו. בקיצור, מומלץ בטירוף, מסטולים או לא!

 

 ונמשיך הלאה..
צרפתי חכם אמר פעם: צדק צדק תרדוף, ומג'סטיס ג'סטיס תקבל בראש!

אז כן, לאלו מכם שטרם מיודדים עם הצמד החורק, שורט ומשפד אוזניים הזה, ג'סטיס הם כנראה הלהקה הכי מקרחנת שתכירו. צמד הצרפתים הללו, לקח את מה שדאפט פאנק עשו, שאב ממנו את כל הקלילות המגניבה והחליף אותה בעוצמה טהורה, לקח את צלילי הדיסקו הנעימים והחליף אותם בסאונד האלקטרוני הכי חריף שידע הרוק מאז הפרודיג'י. בקיצור, לקח נושא תמים, עשה אותו רוצח.

 

אלא מכם שמכירים את הפלטה החשמלית הלוהטת הזו שהיא ג'סטיס, כנראה הכירו אותה מהלהיט הבא, שבילה זמן רב בגלגלצ וכנראה שיסתור את כל מה שניסיתי לבנות, בדרמטיות מוגזמת, בפסקה הקודמת.  




אם כן, להיט הרחבות הזה כאן למעלה, הוא רק פנינה אחת מתוך ה-12 שמרכיבות את אלבום הבכורה המופתי שהוציאו ג'סטיס בשנת 2007 הנושא את השם, טוב לא בדיוק שם, †. אם תרצו דרך יותר קונבנציונאלית לכנות אותו, השתמשו בשם- Cross.

 

ואם אתם מחפשים את העוצמה האלקטרונית הטהורה הזו שתיארתי כאן, תרגישו חופשי לבחור באקראי כל טראק באלבום הזה. או נגיד ללחוץ פליי על הווידאו הבא:




נכון לעכשיו, יותר משלוש שנים ליציאתו, זהו אלבום האולפן היחידי של הצמד. אך גם להם, כמו לאבותיהם דאפט פאנק, יש בנוסף עוד אלבום הופעה. גם הוא, נישתם נכון שוב, אדיר! והוא נושא את השם המחוכם- 
A Cross The Universe.

 

הנה עוד להיט של הצמד בשיתוף עם הדי.ג'י Simian ואת השאר כבר תחפשו בעצמך ביו טיוב או שלל אתרי הורדה בלתי חוקיים שכאלה..




חפשו ביו טיוב:

או כל דבר אחר שתמצאו בעצם, כי הם כולם אדירים..

ובנימה אישית

האלבום הזה שימש כדיסק הג'וגינג שלי במשך הרבה זמן.. אנרגיה טהורה.






הלהקה המשפיעה השלישית שחתומה על הסגנון הזה היא
LCD Soundsystem, הזכורים לטובה מהופעתם המטמטמת, כאן בארץ הקודש בקיץ האחרון.

בניגוד לעמיתיהם הצרפתים, אל סי הם לא אלקטרו/דיסקו רוק בצורתו הטהורה. אה כן, והם גם לא צרפתים..
שלישיית החלאות הצפון אמריקאיות האלו (ניו יורק, אם תרצו לדייק) , שמונהגים ע"י ג'יימס מרפי הבלתי נדלה, הרבה יותר קרובים לרוק הקונבנציונאלי מאשר למוזיקה האלקטרונית.

אז
למה בעצם לציין אותם כאן? בעיקר בגלל שהמוזיקה שלהם יכולה להתפרש פעמים רבות בתור מוזיקת ריקודים מן המניין.
מערכת השמע אל סי די, מתפארים בשירים ארוכים, חלק לא מבוטל מהם משתרעים לאורך למעלה מ-7 דקות וכמובן שגם הם, כמו עמיתיהם הצרפתים, אלופים במציאת הצליל האלקטרוני הכי מגניב ברגע הכי נכון!

בשירי האל סי די יש ניסיון להכניס את השומע לאווירה כללית של נתינה בראש, בניגוד לפשוט לתת לו בית, פזמון, ועוד בית ועוד פזמון. ואם בפוסט הראשון ציינתי שבמוזיקה טובה צריך קצת להשקיע, אז בשביל להיכנס לאווירה הכללית הזו שאל סי די מייצרים הזאת צריך קצת להשקיע.. מה זה להשקיע?
בואו נגיד, במקום רק ללחוץ פליי על איזה וידאו כאן, להקשיב דקה וחצי ולחרוץ את גורלם, הייתי ממליץ לכם לטעון את נגן המוזיקה שלכם באיזה אלבום של החבורה, כל אחד מהשלושה יעשה את העבודה, ובפעם הבאה שתזדמנו לאיזו הליכה/נסיעה באוטובוס, שימו פליי ותנו לטראקים לזרום. אני מבטיח לכם, שאיפה שהוא שם באמצע הרצועה השניה תמצאו את עצמכם עמוק בקצב המכונה המדבק שהחברה האלה יודעים לעשות כל כך טוב!

השיר שפותח את אלבומם השני של הלהקה ונושא את השם
Get Innocuous (תהפך ללא מזיק- גוגל):




אני חושב שהשיר הוא דוגמה מופתית לאיך לבנות קצב ואווירה בצורה כל כך פשוטה אך יחד עם זאת כל כך לעניין...

והנה ג'יימס מרפי מספר לנו על איך הוא מאבד את הקצה לכל מיני פישרים צעירים, כאשר הוא בעצם היה שם לאורך כל הזמן!





חפשו ביו טיוב:

ובנימה אישית- ללא ספק הלהקה האהובה עלי מבין השלוש המוזכרות לעיל. לטעמי, היצירה שלהם הרבה יותר רחבה ולכן דורשת קצת יותר התעמקות, אבל שווה כל רגע!
ובנימה ישראלית, השיר
Losing My Edge זכה לגרסת כיסוי כחול לבן באדיבות קוואמי והחלבות. חמוד פלוס.


מבוא למבוא למוזיקה טובה א'


אז לפני שנתחיל, בואו נתחיל במי אני, מה זה זה פה, כמה זה עולה ועוד כל מיני שאלות פילוסופיות שכאלה.

אני אורי, חובב מוזיקה מושבע עוד מהרחם. סטודנט בשנתי השנייה להנדסת תעשיה וניהול בבן גוריון.
הבעיה שלי בתור חובב מוזיקה חובב היא כזאת:
מצד אחד אני מרגיש פשוט עם מדי בכדי לקחת חלק בבלוגוספירת המוזיקה המטורפת שמסתובבת שם בחוץ; היכן ששיר שמסתובב ברשת יותר מיומיים הוא כבר מיושן, ואתה, שמתלהב ממנו באיחור המאוד לא אופנתי הזה, מוכתר כלא מגניב במ' הידיעה.
מצד שני, הייתי רוצה לחשוב על עצמי כבעל טעם טוב במוזיקה. וככזה, אני מרגיש לעיתים קרובות במיעוט.

כשאני פותח רדיו/הולך למסיבה/יושב בבאר, וכל מה שאני שומע זה את אותו המחזור הממוחזר של אותם שירים מאת אותם אמנים, עם אותם שמות המשפחה, אני כבר מרגיש כמיעוט נרדף.

אני בטוח שמסתובבים כאן בינינו המון אנשים שעולמם לא היה חרב עליהם אם גלגלצ היו סוטים לרגע מהסקעתיה הרגילה והמשעממת ומשמיעים איזה משהו מגניב. או אולי, אנשים ששומעים מוזיקה טובה, טובה מאוד אפילו, אבל מהסוג שנכתב ע"י שאנשים שכבר מתים (במונחים מוזיקליים, או גם רשמיים).
אנשים, שמתי שהם שומעים במקרה איזה טראק מקפיץ, חדש וטרי הם מנענעים את הראש קדימה אחורה בהנאה. אנשים שממש היו רוצים לשמוע עוד דברים כמו הטראק המגניב הזה, אבל פשוט לא ממש יודעים איפה.  אז איפה?

כאן! בבלוג מבוא למוזיקה טובה..

המטרה שלי כאן היא להביא מדי שבוע מבחר אקלקטי של האבות המייסדים של המוזיקה הטובה, לצד אמנים חדשים. אין לי רצון גדול לחפור בעבר ולכן ככלל, כנראה שכל הלהקות שיובאו כאן הן להקות שעדיין פעילות. כאלה, שאולי עם קצת עזרה מהשם, אפילו נזכה לראות כאן בארץ הקודש.

אז כמה זה עולה? השאלה משורת הפתיחה היא שאלה רצינית לחלוטין..
לפתוח גלגלצ או ערוץ 24 זה בחינם. להיכנס למוזיקה טובה זה דבר שמצריך קצת השקעה. בעיקר של זמן, כי לבחור את המוזיקה שלך בעצמך (או בעזרתי הנדיבה) דורש יותר זמן מאשר שדלית רצ'סטר תבחר אותה בשבילך.
כמו כן, חלק ממה שעושה מוזיקה טובה- טובה, הוא זה שהיא מעט יותר מורכבת מאיזה שיר רוק 4 אקורדים בנאלי (קולדפליי ממש מככבים בפוסט הזה..). וככזאת, היא לעיתים דורשת מעט יותר השקעה. השקעה בדמות האזנות חוזרות. אבל מה שבטוח, ברגע שהיא נתפסת עליך, אתה מרגיש כאילו גילית סוד שאתה מת לשתף בו את כל העולם!

אז אחרי שסיימתי עם ההקדמות המשמימות אפשר לעבור לעיקר..
האזנה נעימה!