פוסט שלא ברא השטן

שבוע טוב קוראים וקוראות! שבוע טוב ליהורם הגאון, שבוע טוב לדודו הארון. סתם סתם, אני לא לוקח צדדים בוויכוח הזה. נכון שמוזיקה מזרחית פופולרית היא 98.5% זבל, אבל הרי מוזיקה פופולרית היא באופן כללי די זבל, לא? וגם לפעמים, שאני נוסע באוטו ונמאס לי כבר מכל שיר על האייפוד, אין כמו לשים איזה זוהר טוב ולסלסל בקול: "עעעעאאאת דודייים, כלההההאאעעההעאא, וולאק, בואי אל גני!"

אבל מכל המהומה העדתית הזאת, משהו אחד תפס את תשומת ליבי, וזה היה הקאבק הגורף של הביטוי "שלא ברא השטן". חיש מהר התחילה לבעבע בי תיאוריה שגורסת שלא בכדי השתמש יהורם גאון באותו ביטוי נשכח, היו סבלניים איתי. לטענתי, גאון עושה כאן רפרנס ברור לשירו של ח.נ. ביאליק, "על השחיטה". ("נְקָמָה כָזֹאת, נִקְמַת דַּם יֶלֶד קָטָן/עוֹד לֹא-בָרָא הַשָּׂטָן/וְיִקֹּב הַדָּם אֶת-הַתְּהוֹם!"). 

אם ב"על השחיטה" ממרר ביאליק על חוסר האונים של יהודי קישינייב אל מול הפרעות שביצעו בהם הקוזאקים, כך ב"אל השחיטע" הפרטי שלו, ממרר גאון על הפרעות שמבצעים ה"פרענקים" בזמר העברי של יהודי שנקינייב. ביאליק פונה בקריאה נרגשת לשמיים וקורא:
"אִם יֵשׁ בָּכֶם אֵל וְלָאֵל בָּכֶם נָתִיב , וַאֲנִי לֹא מְצָאתִיו". הצהרה דומה היה ניתן לשמוע השבוע ממנהלתו האישית של גאון שאמרה בפשטות: "הכותבים של היום, הם לא כמו פעם".

ביאליק אומר בייאוש: "לְךָ זְרֹעַ עִם-קַרְדֹּם/וְכָל-הָאָרֶץ לִי גַרְדֹּם", וכאן בדיוק טמון ליבה של התאוריה. יהורם גאון תופס במוחו את ידם העורכת של עורכי המוזיקה ברדיו 91 fm כזרוע עם קרדום, שרק מחכה להנחית אותו עליו ועל חבריו הפרידמנים, ואת שוק המוזיקה הישראלית הוא רואה כגרדום שלו. אך לטענתו ,יום יבוא וייקוב דמם של המוזיקאים האשכנזים את התהום! ואז, הו אז, ידעו כל הפרצים ממשה ועד עמיר נקמה כזאת, נקמת דם ילד קטן, שכמוה עוד לא ברא השטן! מוהא-הא-הא-הא!! זה מה שנראה לי לפחות... יש מצב שאני טועה.

ובנושא לגמרי אחר. השבוע, המבוא שלף את היומן ופינה לעצמו את ה-14 לאפריל. ה-14 באפריל, חודש בדיוק לאחר יום הפאי הבינלאומי, ראש השנה הבורמזי,  יום הולדתו של גיטריסט "דיפ פרפל" ריצ'י בלקמור (לא יום עם הרבה לידות מעניינות), תאריך פטירתו של ריצ'רד נוויל ה-16, רוזן וורוויק (מיתות מעניינות אפילו פחות). כל אלו מתגמדים אל מול המאורע ההיסטורי אשר עתיד להתרחש באותו 14 לאפריל שנת 2011, כשג'סטין ביבר יעלה על הבמה בגני יהושוע תל-אביב, יפתח את פיו ויוציא ממנו את המילים: "בייבי, בייבי, בייבי אוווו". 

כמו שאומרים (בינתיים אף אחד לא אומר את זה, אבל זה יבוא..):

"ה- 14.4, Bie-ber, or be Square!"

אין ספק שזה מאוד קל, היפסטרי ואירוני מצידי להיטפל למי שהוא פחות או יותר מושא הלעג האולטימטיבי. אליל הנוער הבינלאומי שלא יודע מה זה "גרמניה" (לראות ולא להאמין),מי שהקליפ שלו "Baby" הוא הקליפ בעל מספר הדיסלייקים הרב ביותר ביו-טיוב (1,062,111! רגע, 1,062,112), אבל מה אני יכול לעשות, זה כבר מעבר לשליטתי. אני לוקה במקרה קשה של ביברמאניה, BieberFever, איך שלא תרצו לקרוא לזה אני פיתחתי אובססיה כלפי הילדון הקנדי הזה..

יחד עם העובדה שהוא הקליפ השנוא ביו-טיוב, "Baby" הוא גם הקליפ הנצפה ביותר בהיסטוריה עם 484,000,000  צפיות!! תחשבו כמה ילדים אפריקאים אפשר להאכיל עם 484,000,000 צפיות?! זה בערך 464 מליון צפיות יותר משיש לחתול שמנגן בפסנתר, ופחות או יותר 484 מיליון צפיות יותר משיש לסתם אדם שמנגן בפסנתר.

האמת, קליפ חמוד. סוג של גריז, פוגש את Bad של מייקל ג'קסון, פוגש את המערכון של "ארץ נהדרת" עם הזאתי שמסנג'רת את ההורים שלה וההוא שכל היום באייפון. בינינו, אם הוא לא היה כזה ילד חמוד ומסופר למשעי, הייתי אומר שמה שהוא עושה שם לבייבי בהתחלה נראה קצת כמו הטרדה, לא? ומה הסיפור עם זה שחצי מחברי הכיתה שלו הם בני 30+?

כשירות למי שמתכנן להגיע להופעה, שכן מומלץ לצאת להקים אוהלים בגני יהושוע מתי שהוא בסביבות היומיים לפני, הכנתי שעון ספירה לאחור. אם כן, והיכונו לביברמאניה בעוד:

נתראה שם!

מקנדי אחד לחבורת קנדים אחרת, מכוכב (שבקושי) נולד, לחבורת נולדים שהם בקושי כוכבים, אלו הם ה-Born Ruffians. בעגה המקצועית (אם המקצוע שלך הוא לעגות דברים), רופיאן הוא נבל, פרחח ואדם לא אמין באופן כללי. בעגה המוזיקלית, הפרחחים מלידה הם להקת אינדי קלילה ומגניבה שעושים רוק חמוד שיורד בקלות בגרון ומשאיר טעם של שירים טובים. 

מדי שבוע כאן במבוא אני נקלע להתלבטויות קורעות, כאלה שגורמות לזו של סופי להיראות כמו הבחירה בין עוף לבקר. השבוע נקרעתי בין שני שירים אדירים של הרופיאנים, הראשון, בעל אחד הליינים הממכרים ששמעתי לאחרונה, השני עם קליפ מגניב. להבדיל מסופי, השיר שאני לא בוחר בו לא נשלח למשרפות באושוויץ.. אתם אפילו יכולים לשמוע אותו אם אתם רוצים, הוא נמצא כאן. השבוע נלך על הקליפ המגניב, אז קבלו את "הבלדה על מוס ברוס".

הרבה דברים אפשר להגיד על הקליפ הזה, "בלתי צפוי" הוא לא אחד מהם.

אז מה נסגר עם כל הסקנדינביות האלה ב'מבוא' לאחרונה?? זה התחיל עם  Robyn השבדית, (או שבעצם אולי זה בכלל התחיל כשאיקאה נשרפה?) המשיך עם שבדית נוספת בשם Lykke Li, משם גלשתי להאזנות מרובות ל- Fever Ray המגניבה, אבל יחד עם זאת, שבדית.

היה הייתה לי נערה, או שמה אומר, לה היה אותי

בחסותו של הבלוג "חסר תרבות"  התמכרתי ל-Domino היפייפה (!!) של סונדרה לרצ'ר הנורווגי, ואיך שכבר חשבתי שזהו, עכשיו הלב והאוזן שלי בוודאי סגורים רשמית בפני כל בני העם הנורדי באשר הם, הגיע האלבום הנהדר של Oh Land, נסיכת הפופ של ממלכת דנמרק!
אלבום פופ נפלא שמשלב בין מלודיות יפיפיות, קולה הנפלא של Oh (?) והפקה מוקפדת, עשירה בצלילים ובכלל לא שגרתית. במסגרת מה שכבר נראה כמסורת מבורכת האלבום ניתן להאזנה במלואו, רגע לפני שהוא יוצא, בהייפ משין. נשמע את השיר שפותח את האלבום, Perfection. נראה לי שמשחק מילים צולע על שם השיר כבר יהיה בגדר היסחפות, אז בואו נסכם פשוט שזה שיר ממש אבל ממש יפה.

עוד אלבום שיצא השבוע שייך למר. אלכס אברט, סולן להקת "האפסים המגנטים של אדוארד שארפ", שכיכב כאן במבוא לפני כחודש עם הסינגל הענק Truth. כאמור, זהו אלבום הסולו הראשון של אלכס שנקרא בפשטות "Alexander", ככל הנראה על שם המרצה שלי לחדו"א1.

בימים טרופים כשלנו, בהם מספיק להיות זמרת שבדית בוגרת חוג אלקטרוניקה במתנ"ס השכונתי בשביל שאיזה בלוגר יזיל עליך ריר, אברט מחזיר אותנו לפשטות עם אלבום פולק אמריקאי כהגדרתו. מלודיות פשוטות ויפות, זמר וגיטרה, כי הרי פעם זה כל מה שהיה להם. ואכן האלבום נותן מעין תחושה של קריצה לפעם, כשהאזנה לו מרגישה קצת כמו מסע בין אבות הרוק והפולק. לרגע נדמה שאלכסנדר הוא בעצם סיימון וגרפנקל (In The Twilight), פתאום אלכסנדר הוא ג'וני קאש (Old Friend), רגע, זה לא אלכסנדר, זה בכלל רוד סטוארט! (Bad Bad Love).

למי שכמוני נגנב מהסינגל Truth, מצפה אולי אכזבה קלה בכך שאף אחד מתשעת השירים האחרים באלבום לא מתעלה לרמתו. אך בסה"כ יש כאן אלבום יפה ואופטימי, שברגע שנשמעים צליליו האחרונים כבר מתחשק לשים אותו מההתחלה. אותה התחלה נקראת Let's Win ונשמעת ככה:

והנה צלחנו לנו עוד מהדורה של המבוא למוזיקה טובה. אשמח לשמוע מכם בתגובות מה אהבתם, את מי שנאתם, על מה דרכתם ושם של חיה שמתחילה באות הראשונה של שמכם. עד השבוע הבא, תשמרו על הראש שלכם, שיהיה במה לתת..

.

שכחו אותי בבית

שבוע טוב לרמטכ"ל היוצא בטרם הוא נכנס יואב גלאנט, שבוע טוב לנשיא החוסה בטרם הוא נתפס חוסני מובאראק, שבוע טוב לאחת הדמויות באח הגדול (זו מהן שצועקת הכי חזק ברגע זה), שבוע טוב לטינקי ווינקי, שבוע טוב לדיפסי, שבוע טוב ללהלה, שבוע טוב לפו. ושבוע טוב גם לכם קוראים וקוראות.

את השבוע העברתי בחגיגת סיומם המוצלח של מועדי ה-א'.
אמנם למועדי א', כמו לכל דבר שתנסו לקבור כשהוא עוד בחיים, יש נטייה לפרוץ את דרכו באגרופים אל מחוץ לקבר ולהרוג את ביל (2). ובלהרוג את ביל אני מתכוון כמובן למועדי ב'.

אבל כדברי שלמה המלך: "לכל זמן ועת, סיבוב סיבוב סיבוב, יש עונה, סיבוב סיבוב סיבוב, ועת לכל תכלית תחת השמיים". וכעת היא העת להניח את העט ולחגוג את סיומם, זמני כשיהיה, של הבחינות.

השבוע, טרן טרן טרן, היה כולו אמור לעסוק בבטלה גמורה והוללות גמורה עוד יותר!
עובדה ראשונה שגיליתי היא שעבור חברי הסטודנטים הלא באר שבעים, תקופת המבחנים עדיין חיה, בועטת ומגיעה לסופה האנטי-קלימטי פחות או יותר עם תחילתו של סמסטר ב'. עובדה זו בגפה הספיקה כדי לגנוז את הפרק ההולל מתכניותיי. 

אז נשארתי עם הפרק הבטל. לקום בכל בוקר בצהריים המאוחרים, להעביר את היום בלגימת מרגריטות תוך כדי השתזפות על שפת הבריכה ולהתחבר עם הבודהה הקטן שבתוכי שמבקש רק שלום ואהבה. לצערי, אני לא יכול לדווח על השגת המטרות הנ"ל.

ראשית, נדמה לי שהיכולת היקרה לישון עד הצהריים המאוחרים היא אחת שנעלמת לה מתישהוא שם אחרי שנות התיכון. ובכלל, זה לא כזה קל לחרופ במיטה בזמן שמסביבך כל העולם מנסה להתניע את יומו, או במקרה של הבית שלי, הכלבים נובחים והשיירה מתעוררת. 

שנית, גיליתי שאין לי בריכה בבית ושבכלל קר מדי בשביל מרגריטות. חזון ה'מוקשה' שלי נגמר סופית כאשר הבודהה הקטן ומבקש השלום שבי נקרא ללבוש מדים ולנסוע ליום מילואים גשום ובוצי בדרום הארץ. 

ואם כבר עסקנו בדרום הרחוק ובקוונטין טרנטינו חובב הספגאטי, אז נשמע את שיר המערבונים היפייפה והמרגש Truth של Alexander.

לא, זהו לא להיט הפריצה של אלכס מהיפה והחנון, שלכשיוקלט אין לי ספק שיכבוש את צמרת המצעד של גלגל"צ. האלכס הזה הוא אלכס אברט, בימים כתיקונם מנהיגה של הלהקה Edward Sharpe and the Magnetic Zeros, המוכרים בעיקר בזכות הלהיט המדבק Home. בימים כקלקולם מוציא אברט אלבום סולו שיקרא "אלכסנדר" ואמור לצאת בשבועות הקרובים.

למי שאוהב, מומלץ גם להציץ במילות השיר, שמספרות על מאבק פנימי בין אור לחושך המתנהל בנפשו של אלכס, וסתם יפות באופן כללי.






אם כבר אנחנו בנושא של אמ"ת (או שבעצם קוראים להם עכשיו 'עצמאות'?), אז האמת היא שלרבוץ בבית כל היום זה לא כזה כיף, אפילו די משעמם. להתעורר בבוקר, להסתכל על השעון ולהתבאס שיש עוד מלא שעות עד שיהיה חושך, כי הרי ידוע שרק כשחושך בחוץ מותר לצאת מהבית.

מוצא את עצמי מחפש דרכים למשוך כל פעילות למקסימום הזמן. פתאום ארוחות הבוקר שלי הן המושקעות בעולם, הסלט חתוך כל כך דק שהוא יכול לעבור דרך מסננת. את ארון הבגדים ממיין לפי צבעים עם מיון משני לפי סדר כרונולוגי של קניית הבגד ואת ספרי הפסיכומטרי הישנים מסדר לפי צבעים החל מהצבע האהוב על בריטני ועד להכי פחות אהוב

כבר מכיר כל כך טוב את מדור הדעות של עיתון "הארץ" עד שנפתח בתוכי מעין פאנל פנימי של "מועצת החכמים". מי ינצח היום, הגדעון לוי שבי או הארי שביט? משינון מדור דה מרקר כבר יכול לדקלם את כל הטיעונים בעד קרנות נאמנות שיקליות ונגד קרנות אג"ח, צולל לעומקה של כתבת אקספוזה חושפנית על אלירן עטר.

אם לפי שלמה המלך לכל דבר יש עת, אז עתות של שעמום מסוג זה הן הזדמנות טובה לקום ולהתהלך בארץ, בתרמיל ובמקל. מה שמביא אותי לשיר מסעות מקסים ורגוע, In Every Direction של להקה בשם Junip.

ואם בנושא מסעות, אולי זה זמן טוב להתנצל בפני השחקן והמוזיקאי אמיל הירש שלפני שבועיים הכתרתי את פועלו הגדול ביותר בתור תפקידו בסרט "אלפא דוג", כשבעצם הוא מוכר לכל מתפקידו בסרט המסעות הפולחני Into the Wild. תודה למי שהביא זאת לתשומת ליבי, ואמיל, אם אתה קורא את זה, אני מתנצל. 

בתור קליפ לשיר המסעות הזה בחר משוגע יו-טיוב אקראי להסריט את מסעותיו הרכובים ברחובות ארה"ב ולסיים עם שורת המחץ: מצפון לדרום, מזרח למערב, כיסא הנהג למושב השוטגאן..







הלכתי השבוע על שני רגועים, אז כדי שלא תגידו שלא קיבלתם בראש, אסיים בבום עם העוצמה המתפרצת שהיא Sleigh Bells. פצצת הרעש המצררית הזאת מורכבת משניים, דרק מילר ואלקסיס קראוס. לפני היווצרות הצמד תיפקד מילר כגיטריסט להקת הראדקור פאנק ואילו אלקסיס בתור זמרת בלהקת בנות סכרינית. 

בדיוק בשילוב התמוהה הזה טמונה הייחודיות של Sleigh Bells, אם תרצו, פעמוני המזחלת. אל תתנו לשם התמים וחג המולדי הזה להטעות אתכם. הצמד הזה עושה מוזיקה שהיא רחוקה מסנטה קלאוס כמו שהקוטב הצפוני מהדרומי וניתן לתארה כהארדקור-נויס-פופ.

הגיטרות של מילר מטונפות מדיסטורשן, השירה של אלקסיס טובעת בזעם נעורים וממכונת התופים בוקעים מקצבים כל כך עצבניים שעלולים לתפוס לכם את הצוואר מרוב הנפת הראש קדימה ואחורה. הצמד הזה, שבאופן מאוד לא מפתיע מגיע מברוקלין, הוחתם, גם באופן מאוד לא מפתיע, ע"י M.I.A. לליבל שלה, שם הם הוציאו ב-2010 את האלבום Treat.

כמו רוברט פרוסט בשירו על הדרך שלא נבחרה, התלבטתי ארוכות איזה שיר מבין שניים לשים לכם. החלטתי ללכת על Infinity Guitars בגלל הסיום המפרק שלו והקליפ הסקסי שלו (השילוב של כוסיות ואלימות תמיד עשה לי את זה).
בניגוד לפרוסט שלעד יתענה בשאלה 'מה היה קורה אילו', את הדרך שלא נבחרה, Crown on the Ground המעולה וההיפ הופי, תוכלו לשמוע ע"י לחיצה כאן. אבל הנה "אינסוף גיטרות":





זהו להשבוע. עד השבוע הבא, תטפחו את אוסף הבולים שלכם, תלמדו לסרוג, תקראו ספר (כמו שאמא תמיד אומרת שמשעמם), תנו בראש באופן כללי.. הנה הצעה לפעילות שתוריד לכם לפחות שלוש שניות מהיום: עלו לפינה הימנית העליונה של הדף ותנו לייק למבוא בפייסבוק, למען יראו ויק-ראו.