יום שבת, 29 בינואר 2011

פוסט ציונות


שבוע טוב לכל הקוראים והקוראות, מאזינים ומאזינות!
לכל מי שנזדעק מכותרת הפוסט, אפשר להירגע. לא יהיה כאן היום ערעור על זכות קיומה של ישראל, לא קריאות לדקונסטרוקציה של הרעיון הציוני וגם לא הופעת אורח מפתיעה של פרופ' ניב גורדון (אלא אם כן הוא יחליט פתאום שבא לו להגיב על הפוסט. במקרה כזה, ידי כבולות..)

התנצלות מגיעה גם לציבור קוראי הקרואטים והדנים. (יש מספר מפתיע בעקביותו של כאלה מדי שבוע)
שהשבוע, כנראה שלא יכירו יותר מדי את האמנים המופיעים בפוסט, אלא אם כן הם יחליטו ללמוד עברית. במקרה כזה, שוב, ידי כבולות.

השבוע יצאה מהרמקולים שלי הרבה עברית, והפעם לא כתוצאה של האזנה להרצאות מקוונות בפיזיקה (שבינינו, גם ככה לא ממש בעברית). ריבוי העברית ברשימות ההאזנה שלי הוא כתוצאה מאביב העמים, או אם תרצו, אביב האמנים שהמוזיקה הישראלית רואה בזמן האחרון, עם אלבומים חדשים שמשתחררים מימין, משמאל ומקדימה.

רגע של גילוי לב: עד עכשיו השתדלתי מאוד שהכתיבה שלי על מוזיקה לא תבוא ממקום אליטיסטי או מתנשא ובעיקר שהבלוג הזה יעסוק במה כן טוב, ולא במה לא.
אבל מאז ומתמיד לא הייתי אחד ששומע מוזיקה ישראלית. לא בקטע של סלידה אוטומטית, אבל פשוט לא.
מוצא לי מדי פעם איזו אהובה צברית מזדמנת בדמות הבילויים, שלומי שבן, איזבו, שתמלא את משבצת האפליה המתקנת השמורה לאתיופי, אישה או להקת רוק ישראלית.

.
אמן אחד תמיד גרם לי לדיסוננס קוגניטיבי עמוק, שהתבטא בהפרש הענק בין הביקורות המשתפכות עליו, לבין חוסר השתפכות מוחלט מצידי. שמו בישראל, אלא איפה, הוא אסף אמדורסקי.

לכן כשחבר העביר לי את הדיסק החדש של אמדורסקי, "צד א'" החלטתי שהגיע הזמן לפתור את הדיסוננס הזה אחת ולתמיד! או שאני סנוב מוזיקלי מתנשא, עוכר ישראל, שמסרב לקבל שמשהו הוא איכותי רק בגלל שחוברת המילים שלו כתובה מימין לשמאל, או שכל המבקרים טועים ורק אני צודק..

אז גררתי את האלבום ל-winamp, הגדרתי את הנגן על always on top, הקלקתי על כפתור ה- repeat (ההאזנה העברית הזאת התחילה עם הרבה מילים באנגלית) והחלתי בהאזנה מחזורית שרק אחד יצא ממנה חי, אסף או אני.

על העובדה שאסף אמדורסקי הוא בחור מוכשר אין עוררין, אולי אפילו מוכשר מדי. את "צד א" אמדורסקי כתב, הלחין, הקליט, הפיק, ניגן על כל הכלים, הכין צהריים ועשה שלום עם הפלסטינים, והכל לבד! ישראלי מוכשר אחר אמר על זה: "מאוד קשה פה כל הלבד הזה, או ואבוי לי".

אך מבט מעבר לכל המסביב ולתוך המוזיקה עצמה מגלה כישרון נוסף של אמדורסקי, שהוא לעטוף שירים בכל כך הרבה שכבות של צלילים והפקה שגורמות גם לשיר מעליות איטי ומשעמם ממדרגה ראשונה כמו "איפה את היום" להפוך לכמה דקות של האזנה חביבה.

זאת בעצם הייתה תמיד הבעיה שלי עם המוזיקה של אסף אמדורסקי, האיטיות שבה. החל מ"בראשית", ההמנון המנוון של 2008 ועד לשיר הפותח את צד א', "הרחובות ממריאים לאט" שכתב דוד אבידן. שיר לא פחות מיפיפה, אבל מה, הרחובות של אמדורסקי פשוט ממריאים נורא לאט..

כך לטעמי אפשר לסכם את "צד א'". אלבום חביב, מוזיקת רקע מצוינת למפגש חברים בו אתם מעוניינים שהאורחים שלכם יהיו מרוכזים יותר בסיפוריכם המשעממים מאשר במוזיקה שמתנגנת ברקע. האם יש פה שיר שגורם לי לרצות לתפוס גיטרה ולפרוט עליה בהתלהבות ותוך כדי שירה גדולה? לא ממש. מה שנקרא: הכלבים מנגנים והאלבום עובר.

שיר אחד בכל זאת הצליח להדביק אותי בהתלהבות שלו ובעיקר בנשמה הרבה שבו. באופן מאוד לא מפתיע זה היה השיר הארוך באלבום, "זוג משמיים", שנעצר על 9 דקות ו-40. באופן עוד יותר לא מפתיע, השיר זכה לגרסת רדיו מקוצרת ומסורסת, וחבל.

אז אולי אני ואסף לא התגלינו כ"זוג משמיים", אבל אני מקווה שהמפגש בינינו יפתח אותי לעוד עמודי תווך ברוק הישראלי, כמו ערן צור נניח, שמופיע בדיוק 50 מטר מהדירה שלי ואני עסוק מדי בלכתוב דברי בלע על קולגה שלו מכדי ללכת. קבלו את "זוג משמיים"






דמיינו/לכם/איך/היה/נראה/עולם/שבו/כל/רווח/היה/לוכסן. הלהקה הבאה שלנו חיה בדיוק בעולם כזה. קוראים להם יום שני/האחרון/של אוקטובר או בקיצור הנפוץ יותר: שני/אחרון/אוקטובר


מה קרה בשני האחרון של אוקטובר? מי יודע.. אולי הכוונה לחג האירי Lá Saoire Oíche Shamhna הנחגג בכל שנה ביום זה, אולי הכוונה לתור של אחד מחברי הלהקה לרופא השיניים. כששואלים אותם למקור השם הם עונים בפשטות: תוצאה/של/ניסוי/וטעייה.

המוזיקה של שני/אחרון/אוקטובר מזכירה את השם שלהם באופייה. נקיה, ת'כלסית, חדה וחלקה.
בן שלו בעכבר העיר קרא לזה "מקסימליזם מקוטע". במונחים יותר ארציים, הרביעייה הירושלמית הזאת עושה רוק גיטרות שאפשר להשוות אולי לפו פייטרס או לרדיוהד המוקדמים, אבל אפשר גם לא להשוות אותו לכלום.

אם כבר אנחנו בשוונג דימויים מעולם הפוליטיקה היום, אז הקמפיין של שני האחרון אל תוך המודעות הציבורית הוא כזה של תנועה חוץ פרלמנטרית, המנסה לצבור את כוחה מתוך העם.
החבר'ה לא מאמינים בשיווק לתחנות הרדיו, אלא בהופעות קדחתניות סביב הארץ והסמל שמאפיין אותם הוא המגאפון שסולן הלהקה מקפיד לא להצטלם בלעדיו.

ביום חמישי, ה-10.2 הלהקה משיקה את אלבום הבכורה שלהם "יופי" בהופעה בתיאטרון תמונע. אומנם לא ביום שני האחרון לאוקטובר, אבל יש שם גם 2 וגם 10 אז נוותר להם הפעם..

נשמע שיר שנקרא דווקא "דצמבר". בקליפ, סולן הלהקה מגלם סוכן מכוניות המגלה סביבו עולם של חסרי פנים, הולכי תלם, ומחליט לפרוץ את המחסום החברתי בעזרת לא אחר מאשר עוזרו הנאמן, המגאפון.

לא יכולתי גם שלא לשים לב גם לסיכת המלחמה שמבליחה שם על דש הבגד של אחד הנגנים. אם כבר לעשות מוזיקה בישראל אז לפחות שתהיה פוליטית לא?






ביקורת אלבום: יהוא ירון- דברים יומיומיים כאלה
(ציון: כגודל הציפייה, גודל האכזבה. מתוך:10)

לא יודע עם שמתם לב או לא, אבל כבר כמה זמן שכולם מדברים על איזה בחור עם שם מוזר שכזה, יהוא? ירון?

אתם יודעים שאני חובב גדול של מקורם של שמות, אז ככה: בספר "מסעותיו של גוליבר" פוגש הגיבור למואל גוליבר בין היתר את היהואים, יצורים נתאבים בעלי אובססיה ל"אבנים יפות" אותן הם חופרים מהאדמה. אותם יהואים, והדמיון הפיזי הרב בינם לבין בני האדם מסמל בשביל גוליבר את חמדנותו וחומריותו של המין האנושי כולו.

* ראוי לציין כי כל קשר בין מקור שמו של יהוא ירון לאנקדוטה הנ"ל הוא מקרי לחלוטין, מלבד אולי העובדה שהוא ממש גבוה..

ולעניינינו. בניסיון להתעלם מהררי הביקורות המהללות שהאלבום הזה זוכה להן מאז יצא לפני כשבוע, ניגשתי אליו בלב פתוח, כוונות טהורות ורצון אמיתי להתאהב. לא התאהבתי.
יותר מזה, אפילו קצת כעסתי שאלבום כה בינוני וחסר מעוף זוכה לכזאת הערכה מופרזת שלא לו.

אבל בואו נתחיל מההתחלה. יהוא ירון הוא קונטרהבסיסט שלא זר לסצנה ומנגן כבר שנים עם הרכבים כאלה ואחרים, כשהצימוד המוכר יותר שלו היה עם הזמרת והיוצרת רות דולורס וייס.

אולי מתוך ניסיון להרחיק את עצמו מהיצירה של אותה רות דולורס, ב"דברים יומיומיים כאלה" ירון לוקח את המוזיקה שלו לכיוון מאוד לא מוצלח לטעמי שמביא מן שילוב של סקא אקורדיוני ברוח האומפה-אומפה עם הארד רוק גיטרות פשטני.

על התמהיל הזה ירון מלביש מלודיות כמעט ולא מולחנות, שכדי לחפות על הדלות בלחנים מוגשות במעיין שירה דיבורית ומונוטונית; שכדי לחפות על המונוטוניות שבה מנסה ירון לשוות לה פומפוזיות שעוברת לרוב בצורה קצת מוגזמת.

ההפקה כולה די פשטנית ומעבירה תחושה שאין באלבום הזה שום דבר שהוא חדש, טרי. אם הייתם מעמידים אותי ב"מבחן הפפסי" עם האלבום הזה, ספק אם בעיניי המכוסות לא הייתי מכריז שזוהי בעצם קוקה קולה שיוצרה אי שם בשנות התשעים.

הרבה מצורת ההגשה של ירון הזכירה לי בצורה ברורה מדי את "ניו אייג' וומן" של שלומי שבן. ניכר על ירון, כמו גם אצל של שלומי, שהוא מושפע מאוד מכבודו מאיר אריאל. במקרה של ירון פשוט לא הצלחתי להתחבר לטקסטים, שברור שאמורים להוות חלק נכבד ממסת האלבום. בחלקים רבים מדי קיבלתי מהם תחושה שהם לא נכתבו מתוך כנות רבה, אלא בעיקר כדי להישמע מגניבים.

אולי ירון הוא בעצם אותו היהוא שחמד את  ה"אבנים היפות", בדמות שורות שנשמעות טוב אבל ריקות מתוכן? אולי זה סגנון השירה שלו שגורם להן להישמע לא כנות.

בשורה אחת שדווקא פוגעת בול ירון מעיד על עצמו באירוניה אל מול אריאל: "שוב אני מוצץ גבעול שמישהו השאיר". ואכן, כך מרגיש אלבום הבכורה של יהוא ירון. דל, לא מעניין ובלי חידוש. קצת כמו גבעול שכבר נמצץ לפניו.

כמה קריאות ואיזה שכתוב או שניים אחרי, יתכן ועדיין החמרתי מעט עם חיצי הביקורת. אני תולה זאת בעיקר במתאם הנוקשה שבין גודלן של ציפיות ואכזבות. באמת שיש באלבום הזה גם כמה רגעים מאוד יפים, ואולי מה שהכי מעציב הוא שאפשר לראות שלירון יש את הפוטנציאל להוציא משהו הרבה יותר טוב.

 אחד מאותם רגעים יפים הוא "קיים ונעלם" שהצליח לחדור לי לעומק ששאר האלבום לא הצליח.

האלבום מוצע בינתיים ( לפחות נכון לרגע כתיבת שורות אלו) להאזנה חינמית בבאנדקאמפ בחסות הבלוג "עונג שבת" שגם בוודאי ישמח לתת לכם גם את הצד השני של המתרס היהוא ירוני.





נורא רציתי לסיים השבוע בנימה חיובית עם להקת "אומללה" האדירים וסיקור הופעתם אתמול בלבונטין 7. אך שילוב של נבצרותי מההופעה והתארכות הפוסט מביא אותי לסיים כאן השבוע.

נסיים עם המלצה להופעה. צמד הכח המוכשר והבוער Left מופיעים הערב (שבת, 29.1) באוזן בר. 30 שקלים כניסה, שיר ראשון על חשבון הבית. נתראה שם!

עד השבוע הבא, תשמעו הרבה מוזיקה ותדברו את הלאנגוואג' של ההיברו מאן.


יום שבת, 22 בינואר 2011

שפעת החזירים (שלושה סוגים שונים שלהם)


*אזהרה  -הפוסט הבא עשוי להכיל תיאורים מגעילים של הפרשות גוף, חיידקים ושאר ג'יפות וקניחצות. לרגישים שביניכם מומלץ פשוט לשמוע את השירים..

בוקר טוב לציבור הקוראים והקוראות! יותר נכון לפנות בוקר טוב..
השבוע, המבוא נפל חולה על משכבו. כן, גם בלוגים יכולים לחלות. את הפוסט הזה, או לפחות את תחילתו, אני כותב לפנות בוקר של אחד מיני לילות רבים טרופי שינה.

כן, המבוא ידע השבוע את מנת חלקו של לילות כאלה. לילות של קדחת בהם המיטה מוצעת במצע חדש של זיעה והשידה שליד המיטה קורסת תחת הר של פגרי נייר טואלט המועמסים עליה בקצב אקספוננטיאלי.

טמפרטורת הגוף מזגזגת בלי הפסקה בין חום לקור כמו בנימין נתניהו בפגישה היפותטית משולשת עם הנשיא אובמה וראש מועצת יש"ע חנן פורת. רגע אחד לובש את כל תכולת הארון, רגע אחר מסיר מעלי כל פיסת חומר שהיא לא עור (הכוונה היא כמובן למעיל העור איתו אני נוהג לישון).

כמו ריאותיו של מעשן כבד, גם זוג נחירי מתריע לי להיזהר, מאותת לי להירגע. שני גלילים ליום?! אתה משוגע! זה קצב של מקנח שרשרת. אפי הפצוע זועק לרחמים. בבקשה ממך אדון, אל תלקה אותי שוב עם פיסת נייר הטואלט החד שכבתי הזה הנושא על גביו לוגו של איזה תאגיד סופרמרקט כזה או אחר.
ואם כבר אתה מפליא בי כך במכותיך, אפשר לפחות לבקש שהשוט יהיה כזה עם רקמה של כלבלבים.

ובהערה צדדית- מתי בדיוק זה קרה שכלבלבים נהיו הסמל הרשמי לניגוב רך? כאילו שאם זה לא היה מהווה הפרה בוטה של זכויות בעלי חיים, כל אחד מאיתנו היה מחזיק לו איזה גור לברדור בצד האסלה.. מתנצל על הבוטות, פשוט זה נושא שמעסיק אותי מזה זמן מה.

סקירה זריזה על היסטוריית החיפוש שלי השבוע תגלה רשימה מאוד חד גונית ומדכאת של תחינות מגוגל שיגלה לי את הסוד הכמוס לפתיחת אף סתום או הרגעת גרון דואב. כה רב היה יגוני שאפילו גוגל כבר התחיל להרגיש בו, ובמקום לשאול אותי "האם התכוונת ל: מה עושים עם אף סתום?" החל שואל אותי "האם יש לך מחשבות אובדניות לאחרונה?"

ובאנקדוטה מעניינת- כשרושמים "מה עושים.." בגוגל, ההשלמה האוטומטית הראשונה שהוא מציע היא: "מה עושים כשמשעמם", מה שגרם לי לתהות עם אילו עוד שאלות חיים מהותיות אנו פונים לגוגל? ומתי יגיע היום בו התשובה של הורים לשאלת ילדם "אמא, מאיפה באים ילדים לעולם?" תהיה "לך תשאל את הדוד גוגל, אמא רואה היפים והאמיצים".

כשם שכותרת הפוסט הזה היא מחווה לשירם האנטי ממסדי ואנטי תאגידי של פינק פלויד, חשבתי ללכת בעצמי בכיוון האנטי תאגידי, להתנגח בחברות התרופות הגדולות ולהפוך את הפוסט הזה לפוסט 'ביקורת תרופות סבתא'.

אבל לפני, נדבר מעט על מוזיקה.
הנגיף השני שתקף אותי השבוע מלבד נגיף השפעת נקרא Mouth's Cradle. מלבד העובדה שזהו שם של שיר של ביורק, לא מצאתי פירוש מעניין לשם התמוהה הזה שתרגום חופשי שלו יהיה "עריסת פה".
כמו שצריך שניים בשביל עריסת חתול, גם עריסת הפה מורכבת מזוג סטודנטים שגרים בחור קטן בארה"ב בשם אלנטאון.

גם עבדכם הנאמן גר באותה אלנטאון במשך כחצי שנה ועל כן הוא יכול להעיד ממקור ראשון שזהוא מקום שאין כמעט משעמם וחסר גירויים ממנו. דווקא בaל העובדה הזאת המוזיקה של העריסה כל כך מפתיעה. הצמד המגניב הזה יוצר שילוב מוזר של היפ הופ, אלקטרוניקה ומוזיקת דו-וואפ של שנות החמישים.

מקצבים אדירים, הפקה טרייה ומתוקתקת, סימפולים שנעים מאנימל קולקטיב, דרך מ.י.ה וכלה בנעימת הפתיחה של פוקימון, ויחד עם זאת לחנים כה פשוטים וילדותיים שנשמעים כאילו הוצאו הישר מפיה של אם השרה לבנה ששוכב בעריסתו (ממממ.. מקור השם אולי?).

קבלו את הלהיט, שלא ממש מעביר את מה שניסיתי לתאר כאן, אבל הוא שיר אדיר לא פחות. השיר הוא מתוך מיקסטייפ שנקרא Mouths Cradle vs. The Hype וניתן להורדה חופשית כאן. החבר'ה אומרים לא להאמין ל-Hype, אבל אני בכל זאת מאמין..



מי שכמוני מסרב לא להאמין להייפ יכול למצוא עוד כמה שירים בפלייליסט היו טיוב שהרכבתי בחפוז.



שמתם פעם לב שתרופות סבתא הן בסה"כ דבר די הזוי? ברוב הפעמים, או שהן דרושות מצרכים שבחיים לא יהיו לך בבית, או שהן מצריכות ממך לקחת חלק ברצף פעולות מפוקפקות ומביכות שלמי שיצלם אותך במהלכן יהיה נגדך נשק רב עצמה ביום מן הימים.

לפעמים אני חושב שסבתות העולם עשו יד אחת עם רשתות הסופרמרקט בכדי לזרז מכירות של כמה מהמוצרים היותר אזוטריים שמסתובבים על המדפים.

הנה כמה מצרכים הנדרשים למלחמה בצינון: טפטפו שלוש טיפות של שמן אקליפטוס לסיר, הריחו שורש חזרת במשך כמה דקות, כתשו פרחי כורכום וערבבו אותם בחלב. או לעצירת דימום מהאף: סחטו לתוך כוס עלי וגבעולי סרפד.
קצת גורם לך לתהות איך היה נראה המטבח של סבתא בימים הטובים שלה.. מפחיד.

תמיד תהיתי מי היה האדם הראשון שלקח אננס וחשב לעצמו 'היי, אולי מתחת לקליפה המאוד מאיימת הזאת מסתתר משהו טעים', או הראשון שחשב 'מעניין מה יקרה אם אני אקח את הפרח הזה, אייבש אותו ואעשן אותו במקטרת' ואני לא רוצה לחשוב על כל הדברים שהאדם הקדמון היה צריך לאכול כדי שאנחנו נדע כיום שעדיף שלא..

על אותו משקל, מי לעזאזל הייתה הסבתא הראשונה שאמרה: אולי אם אני אשן עם חתיכות של בצל חי בתוך הגרביים שלי (לא נגעתי, נשבע!) אני אפסיק להשתעל ולהתעטש.
ומה עבר בראש של הסבתא הקדמונה שלקחה סיר עם מים רותחים, הוסיפה לו שלוש כפות ערק, כיסתה את ראשה במגבת וצללה לעומקו המהביל (וחזרה על כך כמה פעמים ביום, לא פחות!).

או אולי דווקא לא היו אלה הסבתות האמיצות אלא נכדיהם התמימים, ששימשו כשפני מעבדה להזיות הטרופות של סבתא. מה שמחזיר אותי לאנקדוטה מתחילת הפוסט שגרמה לי לחשוב, אולי בעצם תרופות סבתא הן התוצר של יותר מדי סבתות שחיפשו בגוגל את הביטוי: "מה עושים כשמשעמם".

כנראה שלעולם לא נדע, אבל מה שאני כן יודע זה שעבדכם הנאמן מצא את עצמו ב-5 בבוקר ממיס כף מלח, שם בטפטפת ומשגר הישר אל נחיריו הפצועים בתקווה לחזור ולחוש את התחושה הישנה והנפלאה הזו שנקראת לנשום.

הלוואי ויכלתי לדווח אחרת, אבל מסתבר שהזרקת מלח לתוך האף היא טיפול יעיל בערך כמו מה שהיית מצפה מ...נו, הזרקת מלח לתוך האף!

איך אני מגיע עכשיו מכאן ועד לשיר הבא שלנו בארבעה מהלכים? הזרקת מלח לתוך האף,  חומרים מוזרקים לרוב לתוך הדם, הזרקה זו מתבצעת לרוב ע"י רופאים, רופאים הם אנשים חכמים, והנה הגענו לאמן הבא שלנו ששמו Wise Blood


וייס בלאד הוא מוזיקאי ומפיק מהיוסטון שבטקסס שבארה"ב. גם הוא כמו Mouth's Cradle שקדמו לו משלב אלמנטים של היפ הופ עם מוזיקת פופ, סאונד פסיכדלי ומנה בריאה של אלקטרוניקה.
בראיון שמצאתי הוא מגדיר את המוזיקה שלו כ-מבוססת סימפולים, סירופ-ית, מוברגת וקצוצה. נשמע תלוש, אבל ככל שמקשיבים יותר התיאור הזה תופס צורה.


נכון לעכשיו זורמים בעורקיו של וויס בלאד כארבעה שירים שמסתובבים ברשת + אי.פי שניתן להאזנה בחינם בבאנד קאמפ בשם.... '+'. בנוסף, סטטוס המייספייס הנוכחי שלו אומר: "עושה מוזיקה וחותם על חוזים", אז כנראה שיש למה לצפות בקרוב. 




למי שמרגיש שהוא ו-Wise Blood חולקים את אותו סוג דם, הנה עוד אחד מוצלח שנקרא STRT SRNS



לפני שהפוסט הזה יגלוש באורכו אל מעבר לדף נסיים עם להקה בשם Emil & Friendsפרויקט של כוכב הקולנוע אמיל הירש.
 מי זה אמיל הירש אתם שואלים? זה בסדר, גם אני שאלתי. תפקיד חייו לפי ויקיפדיה היה כשהוא שיחק את השמוק שאומר לכולם מה לעשות בסרט "אלפא דוג".

אמיל והחברים עושים אלקטרו פופ מגניב עם צלילים חמים ופרוותיים, סוג של ג'אסטיס בלי כל הזעם. השיר נקרא Downed Economy ,הוא מדבר על הקושי בחיי היום יום בכלכלה הירודה של ימינו והוא הולך ככה: בה בה דה דה דה  דו די דו דו די דו  די דו די דו. לא, סתם.. הוא הולך ככה:





עד השבוע הבא, תרגישו טוב ואל תעשו משהו שסבתא שלכם לא הייתה עושה!










יום שבת, 15 בינואר 2011

בלאק שעאבס

שבוע טוב לציבור הקוראים והקוראות! כן, בכל שבוע ושבוע ישנה איזו תקווה בסתר ליבי שכבר התגבשתם לכדי ציבור, להבדיל מאסופת הקוראים הדלילה והאקראית שאתם מהווים כיום. אולי אפילו כבר הרכבתם איזה מצע משותף, או לפחות כמה סלוגנים קליטים. טוב, אולי עד השבוע הבא..

השבוע המבוא נצבע בשחור! רגע, בעצם הוא כבר נצבע בשחור לפני ארבעה שבועות. אז שכחו מזה.
השבוע, המבוא מגדל שיער וזקן, מפסיק להתקלח, לובש מעיל עור וסוגד לשטן קצת. ניחשתם נכון ציבור יקר, השבוע המבוא הולך על כבד, רוק כבד.

בואו נהיה רגע כנים עם עצמנו, או יותר נכון בואו ואני אהיה רגע כנה אתכם. מי שקצת עוקב אחרי הבלוג הזה כבר בטח הספיק להבין שרוק כבד הוא לא ממש כוס התרעלה שלי. אז תחליפו את מעיל העור בג'ינס צמוד (כנראה יותר מדי), ואת ההארלי דייוידסון באופני רטרו, ומה שתקבלו הוא פוסט בנושא רוק כבד ברוח המבוא.

אז אולי קצת הקדמתי בפסקה האחרונה עם הנמכת ציפיות הכבדות, כי הצצה בעמוד המייספייס של הלהקה הבאה מגלה את הסטטוס הפשטני: "satan" ואת הרגש: "אכזבה". כבד או מה?
אם כן, ללהקה הראשונה שלנו היום קוראים Ashkara Metim. סתם סתם, קוראים להם "אשכרה מתים" ומה תדעו, הם משלנו! לפחות עד כמה שלהקה מירושלים יכולה להיות משלנו, שכן ידוע שירושלים זה בכלל בחו"ל.

מנהיגם האקצנטרי של האשכרה מתים הוא אסף עדן המוכר גם מפועלו הסוליסטי בתור "רייסקינדר". דרך אותו קינדר, והופעתו באינדינגב שזכורה לכל מי שנכח בה בתור אחת הגדולות בפסטיבל כולו, גיליתי את המתים.

אם ללכת על פי התגיות בעמוד הבנד-קמפ של הלהקה, ניתן לתייגם בקלות בתור להקת גראג'-רוק ירושלמי.

רק רגע, להקת גראג' רוק ירושלמית, בעלת טקסטים אקצנטריים אך נוקבים? אני מודה שהשורה הראשונה והמידית שכתבתי הייתה  אסוציאציה לנושאי המגבעת. עד ששמעתי ראיון עם אחד מהמתים שאמר: "האסוציאציה הראשונה והמידית של כולם היא לנושאי המגבעת, במקום שיקשיבו רגע למוזיקה שלנו", אז מחקתי את השורה (ובעצם הוספתי במקומה פסקה שלמה?) והקשבתי רגע למוזיקה שלהם.

 ואכן, שיוצאים לרגע מגבולות מוסך הרוק ומציצים מעל לחומות הבצורות של ירושלים, מגלים את אחד הקולות היותר מעניינים, מגניבים והזויים לחלוטין ברוק הישראלי.

ואם העובדה שכבר השתמשתי במילה אקצנטרי פעמיים לא הספיקה, אז אני אספר לכם שהטקסטים של המתים הם תמוהים ברמה שלא דומה לשום דבר ישראלי ששמעתי בעבר. כל כך מוזרים, שעד שאתה מרגיש שכבר עלית על איזו משמעות, איזה כיוון, פתאום החבר'ה שולפים לך שורה משום מקום שמשבשת לך את כל התאוריה! אבל בשורה התחתונה, עם שורות אלמותיות כמו: "הכהן הגדול צועק 'חוקן', וכל הכוהנים הקטנים עונים 'אמן!'" קשה להתווכח.

נפתח עם אחד מהיותר פאנקיים והיותר אלימים של המתים, כראוי לפוסט בנושא רוק כבד. השיר נקרא "תפסנו מרגל" או יה.



הנה אחד שמדגים את המנעד הקולי המרשים של אסף, שנע בין שירה דיבורית כמעט נטולת מלודיה לצרחות שהיית מצפה שישאירו אותו צרוד יומיים אחרי כל טייק. ותקראו לי חנון, אבל השורה: "מי שמוטל על הכביש מכוער זה ידוע, אומרת אשה שהיננה דוברת אמת" תמיד מזכירה לי שאלה בפסיכומטרי.






השיר האחרון הוא השיר שסוגר את האי.פי "אשכרה מתים" ופשוט לא היה לו שום סיכוי לא להגיע לבלוג הזה. כי אם מסתובב אי שם בחוץ שיר עם מילים גדולות כמו: "כל מה שיש לי להגיד על השואה זה יאמי" והוא לא יופיע כאן, אראה בכך מעילה בתפקידי.




יאמי!
חפשו במועדון ההופעות הקרוב לביתכם ושתמצאו, תודיעו לי גם כי עדיין לא הייתי.. וללהקה הבאה.



על הלהקה הבאה שמעתי מבחור בשם אח שלי, שעליו שמעתי מזוג נחמד בשם ההורים שלי. שם של להקה הבאה Comanechi.

למרות המחווה בשמם למתעמלת הרומניה בעלת שלוש מדליות הזהב האולימפיות נדיה קומנצ'י, ועל אף המבטא הרוסי בו הצגתי אותם, הצמד הזה הוא בריטי כמו מסיבת תה בחברת המלכה, באיצטדיון וומבלי, עם שירים של הביטלס בוקעים מהרמקולים ובטן מלאה בביצים, תפוחי אדמה ופודינג שחור(שאת כולם אכלת לארוחת בוקר!!).

קומאנצ'י הם סיימן פטרוביץ' בגיטרה ואקיקו מאסטורה, שבאופן מאוד לא שגרתי מתפקדת בתור סולנית/מתופפת. שזה קצת כמו שוער שהוא גם החלוץ וגם המאמן, בייחוד שהשוער הזה הוא גם יפנית קטנה וצווחנית.

המוזיקה של קומאנצ'י היא פאנק-רוק מהיר וטובע בדיסטורשן, כשאקיקו מנצחת בגבורה על הצרחות וההלמות. ומי ששומע את ה- Yeah Yeah Yeah's יודע שאין דבר סקסי יותר מבחורה צורחת בדיסטורשן.

קבלו את הלהיט Close Enough to Kiss. סוג של בלדת אהבה, שהיא ממש לא בלדה, וגם לא ממש בטוח שהיא על אהבה.
למי שאוהב גרסאות רימיקס, השיר הזה זכה לכמה כאלה, מי מגניבות יותר ומי פחות.



הכי אני אוהב את הקטע בסוף בו היא צורחת "אל נא תלללללך!!!" (רק באנגלית). גורם לי להיזכר בשלמה גרוניך, מה שגורם לי להיזכר בילדותי הפיקטיבית באתיופיה.



ואם כבר בדברים פיקטיביים עסקינן, אז בואו נדבר קצת על דת. טוב, אולי לא בדיוק על דת, יותר נכון בואו נדבר קצת על דט.
 ללהקה הבאה שלנו אם כן קוראים "Old Time Relijun" שאני מניח שבתרגום חופשי יוצא משהו כמו "דט קדומה" ( או אולי "דת קדומע"?). השם הוא פרפרזה על שיר הגוספל משנת 1873- Old Time Religion.

ואם גוספל זה מה שכושים שרים כשהם מרגישים שמחה, והם נותנים את הקרדיט על השמחה הזאת לאלוהים, אז המוזיקה של "דט קדומה" זה מה שיוצא כשכמה חבר'ה לבנים מוושינגטון מרגישים שחרקים קטנים מטיילים להם בתוך הראש, והם נותנים את הקרדיט על הטירוף הזה לגיטרות שלהם.


הביקורות ב-Pitchfork נעות בין קטילה מטורפת להילולה משתפכת, כשאחד המבקרים מגדיר את החדשנות של הלהקה בכך ש:
"זוהי הפעם הראשונה שמישהו הקליט להקת שימפנזים משלשלים הלוקים בתסמונת דאון, בעת שהם מבצעים חרבון קולקטיבי בגראג' של מישהו". הביקורת ממשיכה בתיאור מאוד גרפי של איך סשן ההקלטות הזה בטח נראה..

סולן ומנהיג הלהקה הוא בחור משופם העונה לשם האדיר ארינגטון דה דיוניסו. הטירוף והטינופת שדה דיוניסו מכניס למוזיקה שלו גרמו לי להיזכר במשוגע אחר מפנתיאון הרוק שהלך לעולמו לפני כחודש בשם קפטיין ביפהארט.

הגיטרות, התופים, הסקסופון וקולו המחוספס והצורח של דה דיוניסו נרתמים ביחד בצורה פשטנית ולעתים כמעט חובבנית כדי ליצור דיסוננס מוחלט של רוק, בלוז, רעש והרבה נשמה. או אולי נשמה והרבה רעש? נסכים שיש הרבה משניהם..

נתחיל עם שיר שנקרא Mystery Language. על אף שהווידאו רץ 6:30 דקות אל חשש, השיר מסתיים אחרי שלוש וחצי שלאחריהן אתם מוזמנים לבהות בדממה בחברי הלהקה ובחליפותיהם הכחולות שלוש דקות נוספות. אבל אתם לא חייבים.




ב-2005 החבר'ה הגיעו לתת שלוש הופעות כאן בארץ הקודש, במועדון הפטיפון הקטנטן. מהביקור שלהם בארצנו הקטנטונת יצא גם שיר, ובעברית לא פחות, בשם "Akavishim".

לצערי ב-2005 עיני טרם נפתחו לנפלאות הדט והיו עסוקות יותר בלתצפת על גבול הצפון, לבוש בגוון מכוער של ירוק. לשמחתי הצלחתי בכל זאת לתפוס את הלהקה בהופעה במועדון אפילו יותר קטנטן מהפטיפון שנקרא "מפעל הסריגה" בניו יורק.

ברוב הפרובינציאליות שלי, נדהמתי לגלות שלהופעה של 'להקת הענק' הזו הגיעו רק אנוכי ועוד כ-20 איש, ועוד יותר נדהמתי לראות לאחר ההופעה את דה דיוניסו פותח דוכן מאולתר מאחורה ומוכר דיסקים.
אחד ב-20 שניים ב-30, נשבע!

דיסק לא קניתי, אבל מה שכן ביקשתי ממנו שיבאר לי בבקשה את המילים של אותו "עכבישים", שכן המבטא הישראלי שלו לא הכי ברור, וכך הן הולכות:

הציפורים אוכלות עכבישים, עכבישים, עכבישים, אני מבקש עכבישים עכשיו. עכשיו!
מה נשמע?! מה נשמע?! אני אוהב לישון איתך. אני רוצה את הבגד ים, הבגד ים, לא מלחמה!


על האופוס הקייצי והאנטי מלחמתי "עכבישים" העדפתי לוותר כאן, פשוט כי הוא לא כזה שיר משהו.. השיר Siren לעומת זאת הוא שיר ענק ובעל מילים לא פחות הזויות. אז נסיים איתו.





למיטיבי לכת

השבוע בפינה למיטיבי לכת המבוא היטיב ללכת עד לאוסטרליה הרחוקה, וחזר משם עם שני קטעים כבדים.

הראשון מבין השניים הוא לדעתי אחד הלהיטים שיצאו השנה והוא של אוסטרלית בשם Abbe May, ותאמינו לי, לקנגרו הזה יש המון נשמה בפאוץ' שלו! (סליחה הייתי מוכרח) 
שיר עצמתי מלא באנרגיות בלוזיות. או בקיצור: כנסו, יש כוסיות על רוליבליידס!




איזה סיום מעיף!


הקטע הסוגר שלנו השבוע הוא כבר של אוסטרלי הרבה יותר מוכר בשם ניקולס קייב והפרויקט החדש שלו Grinderman שבעצם מורכב בדיוק מאותם חברים שהרכיבו את הפרויקט הקודם שלו (The Bad Seeds) ומעורר את השאלות:
למה בעצם להקים פרויקט חדש? במה הוא שונה מהפרויקט הקודם? וכמה כוסות מים צריך לשים על כוס אחת של אורז? (באמת, הוויכוח הזה נמשך כבר יותר מדי זמן..)

אני לא יכול להגיד שהייתי אי פעם מעריץ גדול של ניקולס איש המערות, בעיקר מפאת חוסר היכרות עם החומרים שלו. בחרתי את השיר הזה לסיים את הפוסט הכבד הזה יותר בגלל הקליפ שלו.

מבט מטריד אל תוך מוחו הקודר והחולה של קייב שכנראה גועש מעיסוק בדת, התאבדות, טרור, הממשלה ופחות או יותר כל הזיה פרנואידית אחרת, כשכל ההזיות הללו מתנקזות לתוך אמבטיה של בחורה אחת.
 או בקיצור: כנסו, יש ציצים!



שיהיה בהצלחה עם כל הקטע הזה של להירדם בלילה בכמה ימים הקרובים..

אז בשעה טובה סיימנו עוד תכנית של "נולד לכתוב בלוג". עד השבוע הבא, לא לשכוח לתת בראש ולתת לייק בפייסבוק!


יום שבת, 8 בינואר 2011

זאת תקופת מבחנים בכיס שלך - או שאתה סתם שמח לראות אותי?

שבוע טוב לכל הקוראים והקוראות. כפי שניחשתם ע"פ הכותרת, אלו מאיתנו המסתתרים מאחורי התואר 'סטודנט', נכנסים בדיוק בימים אלו לתקופת המבחנים.

הו תקופת מבחנים. התקופה הזו שבה העיר באר שבע (או כל פרובינציה אחרת בעלת אוניברסיטה לבחירתכם) נסגרת הרמטית. מלבד אולי אמא ואבא לאיזה ביקור אספקה נחוץ ויציאה למסעדה הזו שלא היית חולם לאכול בה לבד בכל 4 שנותיך כאן, אין יוצא ואין בא!

לקום כל בוקר, להסתכל במראה ולראות צלם קמל שמזכיר קצת את איך שנראית בימים כתיקונם. כאשר הפריט המיותר ביותר בבית במשך החודש וקצת הזה הוא בוודאי ארון הבגדים, שכן בין כה וכה אתה לבוש כל היום באותם בגדים, מדי תקופת המבחנים. במקרה שלי, מכנס פליז משובץ ואיזה סווט-שירט של קולג' אמריקאי כזה או אחר שלא אני או איש ממשפחתי אי פעם למד בו.

מוצא את עצמך לפעמים חולם בהקיץ:
האם גם הסטודנטים ב- Westchester Massachusetts'ville (since 1890 יושבים עכשיו מול השולחן שלהם 10 שעות ביום, לא מוצאים את נפשם, שקבורה תחת 40 סנטימטרים של שאריות מחיקה?
מה פתאום! הם בטח רוכנים כל ערב מעל חבית בירה אחרת וצועקים "גו גו גו", ואחרי 3 שנים ממשיכים לרשת את הפירמה של אבא.

מרגיש לפעמים כאילו והקירות בבית שינו צבע, וצבעם הוא עכשיו כצבע המכוער התורן של חוברות המבחנים שיושבות בערימה גבוהה על השולחן (והשנה: כתום זוהר!).
לומד לשנוא את התלמיד הזה שהפתרון שלו למבחן מפורסם בחוברת. מה, הוא אף פעם לא הבריז משיעור? תמיד עשה את כל שיעורי הבית??  חזר על החומר בין כל הרצאה להרצאה?! ואיך תמיד יש לו כתב כזה יפה!

הערה לציבור הלא-סטודנטים שקוראים את זה: אני כמובן מגזים. הערה לציבור המרצים שקוראים את זה: אני לא מגזים, תנו מבחן קל, באמא'שכם.

בכל מקרה, מפאת חוסר בזמן החלטתי שהפוסט של השבוע יהיה קליל מהרגיל ויוקדש לכל אותם השירים היתומים. השירים האלה שמסתובבים שם ברשת, והם ממש ממש טובים, אבל ת'כלס ללהקות ששרות אותם אין ממש שירים טובים אחרים..
לנוחיותכם העלתי את אוסף תקופת המבחנים הזה גם בפורמט זיפ.
*למי שלא הבין, צריך ללחוץ על המילה זיפ

האוסף הזה מכיל את חלקו המכובד של שירים מקפיצים ולכן החלטתי לפתוח אותו דווקא בשיר רגוע.
קטע קצר ויפיפה, על בחורה פשוטה, המונחית ע"י רגשות פשוטים, ולעולם לא תתן לך להיכנס אבל בכל זאת תמיד תשמור אותך בפינה שלה , דה דה דה, דה דה דה, דה דה דה.

מי ששם לב, סוף השיר רומז ל"She's a Rainbow" של הרולינג סטונס. ואתם יודעים שאני לא יכול לתת לשבוע לעבור בלי לתת לאיזה משוגע יו-טיוב לחלוק את הפרשנות הויזואלית שלו לשיר עם העולם. הקליפ הזה צולם כולו מתוך מצלמה שבתוך כפתור. עמוק..

 

Dale Earnhardt Jr. Jr.- Simple Girl

לחברה המגניבים האלה קוראים היפ-הופ מצרי, שזה קצת כמו פול מצרי רק בלי כל הנאדים.
איזה ליין באס מגניב! ומה אלה התסרוקות המשוגעות האלה?! ואני חולה על הזמר שלהם, עם פוזת 'הילד המגניב בתיכון' הנון-שלאנטית שלו.
ובגלל שהחברה ביו-טיוב יודעים להגיד את זה כל כך טוב, ציטוט היו-טיוב לקליפ הזה אומר: "נשמע כמו שיר שצריך להיות בפיפא". אכן יעקוב, מילים כדורבנות.


Eygiptian Hip Hop- Moon Crooner

השיר המגניב והמקפיץ הבא כיכב בפרסומת למכוניות קאיה (ולתקופה ארוכה, גם בתור הרינגטון שלי). עובדה מעניינת: השם האמיתי של חברת המכוניות היפנית הוא קיאה (מבוטא: kee-ya) אך בישראל המותג זכה לעברות- קאיה, בעיקר בגלל שהקונוטציה המיידית של קיאה בעברית היא לא: "בונא אחי, ראית את הקיאה המטורפת הזאת שעברה כאן הרגע?!" אלא יותר: "בונא אחי, ראית את הקיאה הדוחה הזאת שאבי דפק על האסלה?!".
ויש לו קליפ מגניב גם.



The Heavy- How you Like Me Now?

דמיינתם פעם איך ישמע פסקול של משחק מחשב המתרחש בבוקר בהיר ביער מטולל? נשמע קצת גאי, אני יודע, אבל אין תיאור מושלם מזה לשיר היפיפה הזה, Saltations של Qurious. משמעות שם השיר ע"פ ויקיפדיה היא: (בביולוגיה) שינוי פתאומי וגדול מאוד (בהשוואה לקצב השינוי הרגיל של האורגניזם) בין דור אחד לדור הבא.
אך בין דור לדור דבר אחד נשאר קבוע: שיר יפה הוא שיר יפה, ו Saltations הוא פשוט שיר יפה.



Qurious- Saltations

משיר שקט לשיר נותן בראש, ואיזה נותן בראש השיר הבא! במקום לחפור בו אני פשוט אשאיר אותכם עם התרגום שלי למילים שלו:

"פולשים מהחלל, הם באים לכאן והם הולכים לעמוד הרבה יותר מדי קרוב אליך
חוטפי גופות, הם לוקחים את כל האיברים הפנימיים שלך ותורמים אותם למדע
סוכנים כפולים בוגדים, יש להם צלב בכל אחת מהידיים הקרות שלהם
סוחרים מלוכלכים, הם לוקחים את כל כספך ומתגלגלים איתו בבוץ
פולשים מהחלל, הם באים לכאן והם הולכים לגרום לכם להרגיש נבוכים אחושרמוטה!!"
השורה האחרונה כזאת הזויה! אני מת על זה..



The White White Lights- Space Invaders

אין לי ספק שהשיר הבא ישלח אתכם בחזרה לשגרת חייכם עם זמזום תמידי תקוע בראש שהולך:
"אווהוו אווהוו אווהוו אווהוו". מישהו אמר "Barbra Streisand"?



The Pharmacy- Coldest Morning Light


הנה עוד פנינת רוק קטנה, קליטה ומרביצה בראש.
גם כאן שם הלהקה נגזר מעולמה הקסום של הביולוגיה. מעטה המיילין , הוא סוג של שכבה דיאלקטרית אשר מבודדת את האקסון של הניורון.
בשלב זה הייתי מכניס איזה קישור מחוכם בין תפקידו הביולוגי של מעטה המיילין לבין כמה שהשיר הזה אדיר, אבל אני רוצה שתמשיכו לאהוב אותי אז אני אוותר הפעם.


מוקדש, לכל תלמידיו הממורמרים של מר ציון סיקסיק.
(Zion) SickSick, you're making me sick!





Myelin Sheaths- Everything is Contagious


השיר הבא נקרא sacré cool שבפרפרזה על הביטוי הצרפתי Sacreblu ניתן לתרגם בתור "אלוהים מגניבים!".
בהחלט שיר מגניב שמתאים להליכה ברחוב עם אייפוד ואוזניות (כי בלי האייפוד אתה סתם בחור מוזר שהולך ברחוב עם אוזניות על האוזניים) תוך נענוע הראש מעלה מטה



Young Montana?- Sacré Cool


נסיים בלהיט פופ היסטרי שאין לי ספק שאם היה מגיע לשולחנו של עורך גלגל"צ היה נהפך מידית ל'שיר השבוע', זוכה ל-1000 גלג"לייקים או כל איזה קשקוש כזה או אחר שהולך שם. אבל במקום זה הוא הגיע למבוא למוזיקה טובה, שזה גם הישג מכובד כשלעצמו..



Two Door Cinema Club- What You Know



מה, כבר נגמר?

מבטיח לחזור בשבע הבא עם פוסט מושקע באורך מלא. עד אז, שיהיה בהצלחה במבחנים! ואל תשכחו לקחת אותם בקלות, כי מה זה בעצם מבחן, כולא פיסת נייר שצריך לכתוב עליה קצת תשובות. לא?








יום שבת, 1 בינואר 2011

"הרומן שלי עם אנני"-מל קלוקטיב

שנה טובה לכל הקוראים והקוראות! בהנחה והיקום לא קרוס לתוך איזה שהוא חור שחור מרגע כתיבת שורות אלו ועד רגע קריאתן, השנה צריכה להיות 2011. אני מקווה שהיה לכם/ן את מי לנשק בחצות.

ולמי מכם שלא היה, אני מקווה שלפחות צלחתם בשלום את הרגע המאוד מביך הזה, שמתרחש בדקה לחצות לערך במסיבת הסילבסטר התורנית. הרגע הזה שבו כל הרווקים מסתכלים בשעון כל 10 שניות וסורקים את החדר בתקווה לצוד בעיניהם עוד איזה רווקה מחפשת כמוהם. אחת שלפתע, מתוך פרץ אדיר של ספונטניות, תרוץ לקראתנו בזרועות פתוחות ובשפתיים מכווצות, תמנע מאיתנו את המבוכה של צפייה באנשים אחרים מתנשקים, ותמלא את השנה הבאה עלינו לטובה במגע של רוק, שפתיים סדוקות וטעם של לובלו.

לכבוד ה-1.1.11, החלטתי שהפוסט הראשון לשנה החדשה יעסוק בלהקה האהובה עלי- Animal Collective!
(גילוי נאות: אופן בחירת נושאי הפוסטים הוא אקראי לחלוטין וכולל בד"כ איזה שהוא ניתוח גימטרי של קפיצות אותיות בספר הזוהר).

ריבוי רשימות סיכומי השנה למיניהן (שכולן אגב, זהות להחריד) גרמו לי לחשוב קצת על כל עניין הדירוג ותיוק ברשימות. או למשל, האם באמת יש דבר כזה 'הלהקה האהובה עלי'?

כשהיינו ילדים, החיים היו דבר הרבה יותר בדיד. כל דבר היה מחולק לרמות והיה מן סוג של ניסיון להגדיר את הטעם שלך דרך כל מיני רשימות. רשימת הסרטים האהובים עליך, רשימת הלהקות האהובות עליך, סוג הסיגריה האהובה עליך או הארטיק האהוב עליך. כאשר כל רשימה מדורגת בקפדנות ונתונה לעדכונים תכופים.

דוגמא טובה שבוודאי זכורה לכולם (לטובה או לדיראון עולם, תלוי באיזה צד היית), היא 'סולם האהבות'. שהכיל דירוג מאוד קפדני של בנות הכיתה לפי סדר של אוהב, מחבב+, מחבב, מסמפט וחצי, מסמפט, שונא. באיזה שהוא שלב לסולם הזה נוספו כל כך הרבה גוונים של חיבה (או חוסר שלה) שהוא יכל לכלול את כל בנות הכיתה מבלי לקפח אפילו אחת.

ועוד שתי תהיות על הדבר הזה שנקרא "סולם אהבות" אם אנחנו כבר בנושא. האם השלב 'שונא' באמת היה נחוץ שם? ומה זה בכלל מסמפט?! אם אתם שואלים אותי, לסמפט זה פועל ששמור לאומנות קונספטואלית בתל אביב ולא יותר.

אבל בחזרה לנושא. בגילנו המופלג, המושג 'האהוב עלי' כבר משמש לתאר דברים הרבה יותר מוחשיים. התחתונים האהובות עלי, חוד העיפרון האהוב עלי (HB 0.5 למי שמחפש רעיונות למתנת יום הולדת).
אני שומע ואוהב מחבב או מסמפט וחצי כל כך הרבה מוזיקה, ויש לי כל כך הרבה להקות אהובות בכל כך הרבה סגנונות שונים שאין לי כל רצון או דרך לדרג אותן.

אז למה בכל זאת אני אומר הלהקה האובה עלי? מאז ומתמיד אנימל קולקטיב זכו אצלי למעין מעמד נשגב, מורם מעם. כאילו והמוזיקה שהם יוצרים היא לא אותה מוזיקה שכל שאר הלהקות יוצרות.
לא עוד איזה שילוב מחוכם של שני סגנונות מוזיקה שהיו זרים אחד לשני לפני כן, או איזה סגנון נכחד שממוחזר לחיים בעזרת סאונד עדכני, אלא ממש תחושה של משהו חדש! משהו שלא היה קיים קודם לכן.

נראה לי שבשלב זה, זה יהיה לטובת הפוסט הזה אם אני אחזור קצת למימדים ארציים.

אנימל קולקטיב (להלן א"ק), הם הרכב רוק אקספירימנטלי שמוצאו מבולטימור אבל מתבסס כיום בשכונת וויליאמסבורג בברוקלין שהופכת בשנים האחרונות למוקד חם של יצירה מוזיקלית.
על חבריה נמנים ארבעה המכנים את עצמם: אבי טר, דב פנדה, גאולוג ודיקן.

אנימל קולקטיב החלו את דרכם בשנת 2000 עם האלבום Spirit They're Gone, Spirit They've Vanished. באותם ימים הכיוון המוזיקלי של הלהקה שם דגש כבד על הצד הניסיוני של היצירה והקטע שפותח את האלבום יכול לשמש כדוגמא מושלמת לכך.
הסיבה שאני אומר קטע ולא שיר היא שהוא מורכב מ-5 דקות של חריקות אלקטרוניות משונות ואלימות שלא הייתי ממליץ לכם לנסות לשמוע באוזניות. מוזיקה, אין.

גם משם והלאה האלבום לא ממש מקל על המאזין והוא נושא את חלקו הנכבד של צרחות, שריטות ונביחות כיאה ללהקה בשם קולקטיב החיות. שני האלבומים הבאים בתור המשיכו גם הם באותו קו פרוע, מופרע ונגיש למאזין בערך כמו שפארק סקייטבורד נגיש לבן אדם על כיסא גלגלים, או שנציג שירות של חברת הוט נגיש ללקוח שרוצה להתנתק.

כפי שבטח הבנתם, אני לא יכול להגיד שאני מתחבר יותר מדי לתקופה הזו של הלהקה. אבל אם תרשו לי בכל זאת לחלוק איתכם קטע אחד שאני מאוד אוהב שנקרא In the Singing Box.

למי שקורא שורות אלה בשעת לילה מאוחרת אתריע שגם הקטע הזה לא חף מהחריקות הנ"ל. בכל זאת, יש בו איזה יופי וייחוד שרומזים במעט על הגישה המיוחדת של החבר'ה האלה לדבר הזה שנקרא מוזיקה.
גבירותי ורבותי, אנימל קולקטיב. אפשר לאהוב או לשנוא, אפילו לסמפט, אבל קשה להתכחש





בשנים 2004 ו-2005 הוציאה הלהקה שני אלבומים מצוינים: Feels ו-Sung Tongs. האלבומים האלו כבר תפסו כיוון הרבה יותר קונבנציונאלי ואי לכך גם הצליחו להביא את הלהקה קצת יותר קרוב לשפת הנהר הזה שנקרא הזרם המרכזי.

הפעם המוזיקה מתכסתה במעטה כבד של פריק פולק, כמובן שתוך כדי שמירה על הצביון הניסיוני, ההשפעות השבטיות והשימוש הנרחב באלקטרוניקה.

פריק-פולק אתם שואלים? פריק פולק (Freak Folk) הוא התוצאה של שימוש באלמנטים מעולם הפולק ושילוב שלהם עם מוזיקה ניסיונית. במילים פשוטות, מה שקורה שנותנים לחבר'ה דפוקים בשכל גיטרה אקוסטית לעשות איתה כל העולה על רוחם.

אם ההגדרה המגמגמת שלי למושג פריק-פולק לא סיפקה אתכם, אז השיר הבא אמור לעזור עם זה. הלהיט, עד כמה שבמוזיקה ניסיונית יכולים להיות להיטים, שפירסם את הלהקה, Who Can Win a Rabbit.

הקליפ דל התקציב הזה מציג את הפרשנות (מתובלנת האל.אס.די אם תשאלו אותי) של הלהקה למשל הצב והארנב. סוף מפתיע ומזעזע בו זמנית מובטח לצופים עד הסוף.



תודה אנימל קולקטיב, עד שהצלחתי להוציא את הארנב מ"דוני דארקו" מהחלומות שלי..

הקטע הבא הוא עוד דוגמא לטירוף שהוא פריק-פולק ולאנרגיה הטהורה שא"ק מחדירים בו. ואתם יודעים שיש לי חולשה לכל מיני משוגעי יו-טיוב שמצלמים קליפים לשירים שהם אוהבים, אז קבלו זוג כאלה. ואת השיר The Purple Bottle כמובן!




פעמים רבות מצאתי את עצמי יושב מול סרטון יו-טיוב של איזה חתול כזה או אחר שמנגן על פסנתר , נדהם מכמות הצפיות הבלתי הגיונית שהסרטון זכה להן, ומלקה את עצמי על כך שגם אני תורם ברגעים אלו ממש לתופעה הבזויה הזאת.
אבל מעבר לטמטום שהוא צפייה באחד מן הקליפים הללו, יצא לכם פעם לקרוא את רבבות התגובות שמתחתיו?!

זו הייתה, על רגל אחת, המוטיבציה שעמדה מאחורי פינה שאני שוקל להפוך לחלק קבוע משגרת הבלוג הזה בשם- "פינת ציטוט היו-טיוב"!

להבדיל ממבול פניני הפיגור שהם תגובות לסרטוני חתולים, שנעות מ"לחתול שלי קוראים מיצי" ל"לחבר הדמיוני שלי קוראים מיצי", וכאיה לבלוג העוסק במוזיקה טובה, התגובות בפינה יהיו תגובות לקליפים שאני שם שהצליחו להצחיק או לרגש אותי.

ציטוט היו טיוב הנבחר לקליפ הזה הוא אחד שהזדהתי איתו מאוד מאת הצופה Jumaxe שאומר במילים פשוטות:
“Animal Collective make me happy to be alive". איך אומרים? פנינה אחת שווה 1000 מילים (או במקרה דנן, 1364 מילים).

ובשביל לתת לפינה פתיחה חזקה נלך על עוד תגובה אחת, שמתיחסת ליוצרות הקליפ בקינתה:
“I wish sexy art girls didn't have to be so insane”

בשנת 2008 החבורה המטורללת הזו שמה פעמיה לארץ ישראל ונחתה במועדון הזאפה ברמת החי"ל.
קהל שמגיע להופעה של להקה אהובה בד"כ מגיע מצויד בציפיות מאוד מוגדרות מן הלהקה. החל מאילו שירים ינוגנו וכלה ב-באיזו זווית יזרק המפרט של הגיטריסט בסוף הסולו.

לקהל שהגיע להופעה של א"ק בזאפה, ואני ביניהם, לא היה שמץ של מושג איזה צלילים עומדים לבקוע מהבמה עמוסת המכשור האלקטרוני וממועטת הגיטרות שעמדה מולו.
הרי איך אפשר להמיר את הדברים שהחברה האלה עושים באולפן לכדי מוזיקה חיה?

חששותינו התבדו בן רגע, כשהחברה עלו והחלו לשפוך עלינו קיתונות של צלילים, באסים, צרחות ונביחות. אני יכול להגיד בלב שלם שזו הייתה ההופעה הכי חיה שהייתי בה אי פעם. למשך שעתיים, א"ק הפכו את הזאפה לרייב אלקטרוני משוגע שהשאיר את אחרון הלבבות פועם בחוזקה גם כשעה אחרי שהתו האחרון כבר נוגן!

בהופעה הזאת שמעתי בפעם הראשונה את השיר הזה שחותם את אלבומם האחרון,Merriweather Post Pavilion משנת 2009. את הוייב של הופעה חיה אי אפשר להעביר בשום מדיה, אבל הג'אם האפריקאי העוצמתי שהשיר הזה מתפתח אליו והקליפ ההזוי (כמיטב המסורת) עושים ניסיון נחמד בכיוון. אקסטזה טהורה!



השיר אגב, נקרא BrotherSport ותגובת היו-טיוב שזיכתה את מחברה בלייק שלי הייתה:
"הילדים האלה צעירים מדי בשביל לעשות אסיד.." מה שנכון נכון.


אין לי ספק שאין בכוחם של ארבעה קליפים ועוד כאמור 1,364 מילים (שכוללות בערך חצי ממה שתכננתי לכתוב) למצות את הלהקה המיוחדת הזאת. בכל זאת אני אסיים כאן ואקווה שתמשיכו לבד מאיפה שהפסקתי.
את מי מכם שרוצה להתעמק בלהקה הזאת עוד קצת אני אשלח אל פרוייקט סולו של אחד משני סולני הלהקה, Avey Tare.

האלבום נקרא Pullhair Rubeye והוא תוצר של שיתוף פעולה של אבי עם זוגתו שתחיה. האלבום שוחרר, בהחלטה הזויה אך לא מפתיעה, כאשר כל השירים בו הפוכים.
אני לא יכול להגיד שניסיתי לשמוע את הגרסה המקורית יותר מפעם אחת, אבל האזנה לגרסה ההפוכה של האלבום (כלומר המקורית. מספיק כבר עם כל ההפוך על הפוך הזה!) מגלה אלבום יפייפה, רך ונוגה, שמתאים לשכיבה חורפית מתחת לשמיכת הפוך עם בת הזוג (שתחיה גם היא).


וכדי לא להשאיר אתכם, מיטיבי הלכת, בידיים ריקות:

למיטיבי לכת-Braids

השבוע הפינה למיטיבי לכת מביאה לכם את Braids. ארבעה חברים, בקושי בני 20, המגיעים אלינו הישר מהערבות חסרות הגירויים של קאלגרי, קנדה.

לא בכדי וגם לא מדפיו של ספר הזוהר הילדודס המוכשרים הללו מופיעים כאן בכפיפה אחת עם אנימל קולקטיב. ההשפעות החיתיות של הקולקטיב ניכרות בפחות או יותר כל קטע של Braids, שהמוזיקה שלהם גם היא נגועה באותה אווירה שבטית סוחפת.

המוזיקה של הצמות משקיעה הרבה מאמץ בהכנסת המאזין לתוך אווירת השירים, מה שגורם לקטעים שלהם להיבנות בצורה מאוד הדרגתית וסובלנות. לא תכונה אופיינית לחבורת בני עשרים, שהייתם מצפים מהם לדהור קדימה מהר ובכל הכח מבלי לחשוב אפילו אם הצד השני נהנית מזה.

נכון לעכשיו, ללהקה יש אי.פי. אחד, שנפתח בקטע אווירה מדהים באורך 9 דקות ועוד אלבום באורך מלא שמתוכנן לצאת ב-18 בינואר.
אז קבלו שני קטעים, אחד מהאי.פי ואחד מהאלבום שבדרך ושימו תזכורת ל-18 בינואר!

הקטע הראשון נקרא Plath Heart




לשיר השני החלטתי לשים לכם את הקטע באורך 9 הדקות הפותח את האי.פי, כי אני חושב שזה שיר מדהים ששווה 9 דקות פנויות מחייכם, שבוודאות יובילו לעוד ועוד 9 דקות כאלה. השיר נקרא Liver and Tan.



עד לשבוע הבא, פתחו את הראש והרשו למוזיקה לתת לכם בו!

נ.ב. אם אהבתם, עדיין לא מאוחר מדי לתת לייק בפייסבוק, ממש שם בפינה הצפון מזרחית של הדף.