בובה פראית

"ניעות חברתית (או: מוביליות חברתית) הוא מושג סוציולוגי שמשמעו שינוי מיקומו החברתי של אדם, ובייחוד מעבר מרובד חברתי אחד לאחר"- (מתוך ויקיפדיה).

 בימים כתיקונם אני היפסטר חסר תקנה. תיקון, בימים כתיקונם אני סטודנט חנון להנדסה שמאמין שיום יבוא, כתיקונו, והוא יהיה להיפסטר חסר תקנה. אבל חנון או היפסטר, אתמול עברה עליה חוויה של ניעות חברתית כשלמשך ערב אחד, הפכתי לפנקיסט בועט ומטונף!

אותו ערב שאיפשר לי לצאת קצת מעורי היה טריפל-פיצ'ר בלבונטין 7 בהשתתפות רוצי בובה המקומיים, Crash Normal ו- Acid Baby Jesus, שתי להקות ביבוא אישי של הבובות מחו"ל.

נתחיל מהבובות שהם בערך הדרך הכי הארד קור שמסתובב כאן בישראל! כן, אני מבין שכתבתי כאן בדיוק את אותו דבר בשבוע שעבר על אשכרה מתים, אבל זה היה לפני שהכרתי את רוצי בובה! אז כנראה שאני פשוט לא מסתובב מספיק בישראל, או שסתם כל דבר נראה לי הארד-קור. כך או כך, הרוק'נ'רול המשחורר של רוצי בובה הוא הדבר הכי כיפי ששמעתי כבר הרבה זמן!

רוצי בובה הם טריו גיטרה-בס-תופים שמורכב מטריו של אח-אח-לא אח (בהתאמה). לטריו יש מאחוריהם אלבום בכורה בשם "אגהאגהבוו" שכולו קטעים בני 2-3 דקות שמטרתם היא יחידה: להזיז לכם את התחת.


יחסית לסצינת הגאראג' רוק הסאונד של האלבום הוא יחסית מזוקק ונקי, אבל ברגע שהחבר'ה עולים על הבמה הבי.פי.אם של כל שיר מוקפץ אוטומטית ב-20 והשירה הנקייה עוברת לצרחות מלוכלכות. לטוב, ולרע.. כשאתה שיכור במרתף של הלבונטין, אין ספק שזה לטוב.

הקהל מונה משהו כמו 100 אנשים ונראה כמו קהל אינדי טיפוסי אבל הניסיון ליצור אווירת פאנק באוויר. אם זאת המצילה השבורה של המתופף שנראית כאילו הוא נתן לה ביס רגע לפני ההופעה, או הניסיונות הלא מוצלחים ליזום 'פוגו' בקהל. ולמה שיצליחו? המוזיקה של רוצי בובה פשוט משדרת כיף, לא אלימות..

האלבום של רוצי בובה ניתן להאזנה חופשית באתר הבנדקאמפ שלהם (איזה דבר נהדר זה באנדקמפ!) ובזכות נפלאות ה-Share, עכשיו גם במבוא למוזיקה טובה.




המתופף של רוצי בובה מציג את ההרכבים הבאים בפשטות ובפרובינציאליות רבה: "אחרינו יעלו Crash Normal מצרפת, ו- Acid Baby Jesus מיוון" כדי להזכיר לנו שמלבד הניחוח החזק של זיעה, אנחנו צריכים גם להריח ניחוח של חו"ל.

Crash Normal, הצרפתים, עולים אחריהם. גיטריסט ומתופף שמנגן בעמידה על מערכת מצומצמת. הגיטריסט מכוון את הגיטרה, מה שמהר מאוד מתגלה כדבר מיותר.. המוזיקה שהצמד הצרפתי הזה מפיק היא האמא של הלו-פיי. דיסטורשן כבד, המון רעש ואיכות נמוכה, מה שלא חייב להיות דווקא דבר רע, אבל במקרה שלהם זה גם לא ממש טוב.

מה שכן, הצמד הזה ממש הזכיר לי אהוב יקר שלי בשם Ty Segall, שעושה שירי לו-פיי שהם באותה עת גם שירי פופ משובחים. אם תרשו לי, אני אנצל את משבצת הלו-פיי-נויז-רוק של הפוסט הזה בשביל לשים שיר שלו. אז הנה Ty Segall, שלא הופיע אתמול בתל-אביב, עם My Sunshine

את הערב סגרו Acid Baby Jesus היוונים. בצל המשבר הכלכלי הקשה והבלאגן הכללי שהולך להם שם ביוון, משבר דרכון השאיר את גיטריסט הלהקה ביוון. הגיטריסט של Crash Normal נקרא להציל את המצב ולהחליף אותו (פאנק, כבר אמרנו?). שוב, כמו עם הכיוון של הגיטרה, קשה לי להאמין שמישהו שם לב להבדל. 

אני רואה את הבית שלי מכאן!

זה השלב של הערב בו הניעות החברתית הושלמה סופית והמרתף בלבונטין 7 הפך ל mosh pit של פאנקיסטים שיכורים. Acid Baby Jesus פשוט שברו את הבמה (תרתי משמע!), הסולן שלהם בלע את המיקרופון (שוב, תרתי משמע) והאנרגיה הייתה פשוט מדהימה. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שראיתי מישהו דופק Crowd Surfing בהופעה בישראל, או בכל מקום אחר לצורך העניין..

מכירים את זה שאתה שיכור, וכולך זורם ובאותו רגע אתה מרגיש כאילו אתה הבחור הכי שנון ומגניב בעולם כשמבט צלול מהצד מגלה שאתה בעצם שיכור וולגרי שמזיל על עצמו ריר? 

אני מרגיש שהקליפ הזה שצילמתי הוא די דומה. האנרגיות של ההופעה אתמול גרמו לו להישמע כמו הדבר היא טוב ובועט ששמעתי. שמיעה נוספת ופיקחת היום מגלה משהו שנשמע הרבה פחות טוב. ואני לא יכול אפילו להאשים את איכות הווידאו, כי ככה זה באמת נשמע! אבל כל הסאוד החרא שבעולם לא משנה את העובדה שאתמול ABJ נתנו, והראש שלי היה שם כדי לקבל! 

מוזמנים לספר בתגובות על חוויות ניעות חברתית שלכם.. עד הפעם הבאה: להתראות, Au Revior,  αντίο 

אני אוהבת את זה מלוכלך, אה, ועל הכיסא בחדר..

אז בניגוד לכותרת המרמזת, הפוסט הזה לא יעסוק בסקס, וגם לא בסרטן השד. בעצם, אולי הוא כן יעסוק בסרטן השד. אני מעדיף שלא להגביל את עצמי כבר בפסקה הראשונה...
אבל מה שכן, הפוסט הזה יעסוק בלכלוך! וכשאני אומר על מוזיקה שהיא מלוכלכת, אני לא מתכון להרגלי ההיגיינה של חברי הלהקה, אף שתיתכן קורלציה גבוהה בין השניים.


אז מה היא מוזיקה מלוכלכת אם כך? כשאני חושב על לכלוך אני חושב על הדיסטורשן הצורם של הגיטרות, על ההלמות החדות, נקיות ומלאות עוצמות של התופים, על הצרחות של הזמר, עיוותי הסאונד, הצלילים האלקטרונים החורקים והאווירה הכללית שבהפקה הושקע פחות זמן משסטודנט ממוצע משקיע בלעבור על המחברת שלו בין הרצאות.


הפוסט הזה יגע בשני זרמים שהחלטתי, בחסות אפס הסמכות המוזיקלית שלי, לאגד תחת קורת דף אחת.
הסגנון הראשון שאני רוצה לדבר עליו הוא זה המכונה: "התחייה המחודשת של הפוסט-פאנק".
אי שם לקראת סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, קמו להן חבורות של מוזיקאים, שהיה בא להם לצרוח כמו ג'וני רוטן (סולן הסקס פיסטולז), אבל בדרכם הייחודית והבאג האלפיימית.


וכך, הם לקחו את הסאונד המלוכלך הזה של "לא אכפת לי איך זה נשמע כל עוד אני נותן בראש" שמהווה את מהות הפאנק, ואמרו "הכי אכפת לי איך זה נשמע, הרי אני היפסטר מכף רגל ועד ראש, אבל אני נראה ממש מגניב כשאני עושה כאילו ולא אכפת לי."


וכך בעצם נולדו אבות הסגנון שביניהם תמצאו את The Strokes, Franz Ferdinand, Arctic Monkeys, Interpool ועוד כאלה וכאלה שכבודם במקומם מונח. אבל נראה לי שבשביל לשמוע ארקטיק מונקיז אתם לא ממש צריכים אותי.


אז איפה המבוא מוצא את עצמו בתוך הזרם הזה? נתחיל מלהקה בשם The Rapture. חבורת הניו יורקרים המוכשרת הזו, הביאה את הפאנק, בלי טיפת רגשי נחיתות, אל עומק רחבת הריקודים. עם כל המאפיינים של פאנק טוב ומלוכלך, בתוספת קצב מקפיץ וזמר שפותח לך את המכסה של הראש וסועד את המוח שלך עם כפית. החבר'ה האלה אחראים, לטעמי, לאחד מאלבומי המופת של העשור. Echoes שמו, ד"א, לפיראטים שביניכם.


אז נראה לי שאתם כבר מוכנים לקבל בראש. תנו בפליי..









והנה להיט הרחבות שהקפיץ את החבורה הזו לתודעה העולמית.





והנה עוד פיסת לכלוך מופלאה ומקפיצה של החברים. אולי זכור לכם מפסקול הסרט SuperBad, סצינת הריקוד במסיבה. זהו אגב, שיר הנושא מהאלבום הנושא את אותו השם. תשיגו אותו מהר, זה כבר האלבום האהוב עליכם בעולם מבלי שאתם יודעים את זה!







אז אלו היו The Rapture. ונעבור הלאה.


על הלהקה הבאה אני יכול להכביר במילים, ואלבומם הנהדר Louden Up Now אחראי ככל הנראה לבלאי בלתי מבוטל באייפוד שלי, אבל אני אבחר דווקא לפתוח במילות אזהרה. !!! הם לא מושא לאהבה ממבט ראשון. הם דורשים קצת יותר השקעה מהחומר הרגיל שאני שם כאן, אבל ברגע שנכנסים לקטע, כרגיל, אין דרך החוצה.


אז כן, לא הייתה כאן טעות דפוס מצידי, הלהקה הבאה נקראת "!!!". לאלו מכם שבכל זאת מרגישים צורך לתת ביטוי קולי לשם הזה, הלהקה מציעה את מגוון אפשרויות לקרוא להם, ביניהן boom boom boom, pow pow pow והפופולארי ביניהם, chk chk chk. אבל פחות או יותר כל חזרה משולשת על צליל כזה או אחר תעשה את העבודה.


בדומה לחבריהם The Rapture, צ'יק צ'יק צ'יק מובילים בגאון את התנועה הזאת הנקראת Dance-Punk. בשונה מהראפצ'ר, החומר של !!! הוא הרבה יותר מופק, הרבה יותר מעובד, ויותר לכיוון הגרובי מאשר לכיוון הצורח והבועט.


!!! נעים בין שבעה לתשעה חברים, שמחולקים בין מחלקת הקצב, מחלקת הנשפנים ומחלקת האלקטרוניקה. הסולן שלהם הוא כנראה האדם המגניב עלי אדמות, כאשר להופעות הוא נוהג להתייצב כדרך קבע במכנסון צמוד, ובקטעים האינסטרומנטאלים הוא משמש כסוג של רקדן/חשפן.


אז אם הברירה היא בין להלאות אתכם במילים או להלאות אתכם בצלילים, אני בוחר באופציה השנייה.
קבלו את !!! עם השיר שפותח את אלבומם השני ומתהדר בשם השם הענק When the Going Gets Tough, the Tough Get Kraaaze.





לא יאמן שיש לשיר הזה רק 40 צפיות!! מהר לתקתק


ועכשיו ללהיט הפריצה של הלהקה בו באחת השורות מספר הסולן: "אנשים תמיד שואלים אותי, מה כל כך נהדר בלרקוד? ואני אומר: מאיפה דה פאק אני אמור לדעת?! אפילו אני בקושי מבין.."





ועוד אחד כדי לסגור 3.. וכי הוא שיר גדול כמובן.





ולפני שנעבור לחלק האחרון בפוסט, עוד שיר ענק, מפוצץ בלכלוך עד זוב דם של להקה בעלת השם המקורי Does it Offend You, Yeah?
פשוט שיר קלאסי..





אז האם זה העליב אותך? כן?


הסגנון השני של לכלוך שאני רוצה למרוח לכם על הרמקולים הוא הלו-פיי. תרגום חופשי ללו-פיי יניב את התוצאה: איכות נמוכה. ואמנם, החברה בזרם הזה מתענגים על החיות, הפשטות והעוצמה הטהורה שטמונים בחוסר הפקה.


כולכם בוודאי מכירים את ה'אחים' ג'ק ומג וויט הלא הם The White Stripes. ללא ספק חלוצים של התנועה שבעזרת גיטרה ותופים בלבד הצליחו ליצור מוזיקת רוק נותנת בראש וייחודית. The Jon Spencer Blues Explosion הם ללא ספק עוד אב קדמון ראוי לציון של הג'אנר. וראויים לציון גם ה- Yeah Yeah Yeah’s שהזמרת שלהם היא כנראה הדבר הכי לוהט ברוק.


אבל הסיבה היחידה לכל הפוסט הזה, לכל הבלוג הזה בעצם, לכל עצם חיי! היא הרצון העז שלי להכיר לכם בחור די אלמוני, אך ענק ענק, בשם טיי סגל Ty Segall. בבחור הזה, נתקלתי לפני כמה חודשים, ומאז הוא הספיק לצבור  יותר פז"ם באייפוד שלי מגבי אשכנזי (למי שלא מכיר אותי, ידוע שאני שומע הרבה גבי אשכנזי באייפוד..).


לא בקדיחות עמוקות או באופוסים אלקטרוניים כבש הבחור הזה את ליבי. אלא בעזרת גיטרה, קצת תופים, הרבה אפקטים מלוכלכים, ובעיקר מנגינות מצוינות, קליטות וכיפיות. אז לפני שאני אגמור את קצבאת הפסיקים שלי לפוסט הזה, קבלו כמה שירים מתוך האלבום Melted, שנראה לי שמיותר לציין שאני ממליץ עליו בכל מחיר!





עוד אחד? קבלו את .My Sunshine טיי, אתה הסנשיין שלי.





ואחרון חביב, וחביב עלי הוא בהחלט, בו טיי מספר על החבר הדמיוני שלו שקשה לו להחליט אם הוא אמיתי או לא. ילדים, עזרו לטיי לגלות את התשובה וצבעו אותה בצבעים יפים.





אז הרעיון היה לסיים בשלב זה את הפוסט המתארך הזה, אבל אז בסופ"ש האחרון שמעתי, (בצורה מחזורית!) את האלבום הבא. מסתבר שהוא כבר מככב בכל רשימות האלבומים הטובים ביותר של השנה. האלבום הוא של להקה בשם ה-Black Keys, שבניגוד למה ששמם מרמז, לא מנגנים יותר מדי על פסנתר, לא על השחורים ולא על הלבנים. הבלאק קיס הם לכלוך עדין, אבל מגניב מאוד, שמשלב בלוז, קצת אלקטרוני והרבה מנגינות טובות. והנה שני שירים מהאלבום, שאני בטוח שעוד תשמעו עליו, Brother.










עד הפעם הבא. שמעו הרבה מוזיקה טובה הא!