קניה הקדוש - Yeezus ביקורת

Kanye West - Yeezus ציון: חצי כוח (מתוך כח)

בגיל 36, הגיל בו אמנים גדולים כבר נחים על משכבם במשך 9 שנים, קניה ווסט מוציא אלבום שישי. הפעם האחרונה שקיבלנו אלבום של קניה (ללא ג'י זי לצידו) הייתה ב-2010, אז הוא זכה לציון מעורר המחלוקת 10 (מתוך 10) בפיצ'פורק  ולציון אחלה (מתוך 12) במבוא למוזיקה טובה.

האלבום החדש נקרא 'Yeezus', שזה כנראה הכינוי שישו היה זוכה לו מההומיז שלו אם הוא היה שחור. ושלא יהיה לכם ספק, קניה ווסט משוכנע שהוא ישו השחור. באלבום הקודם זה היה "Power" המגלומני, האלבום החדש מביא לנו את השיר I am a god. מה ששמעתם, בלי סאבטקסט מיותר ולמרבה ההפתעה בלי טיפת אירוניה.

קנייה ווסט באמת מאמין בתסביך האלוהי שלו, והאמת, עד עכשיו גם אנחנו זרמנו איתו. כי ככה זה, כשהמוזיקה טובה אז לא שואלים שאלות. כשהדג נחש שרים בהופעה "כוס אמ אמק כל המניאק", גם המ"צ הכי מורעל בקהל יקפוץ, כי זה מקפיץ!
הבעיה מתחילה כשזה מפסיק להיות מקפיץ, ובאלבום החדש של קניה איך לומר, הקפיץ התעייף.

כשקניה מסתכל סביבו הוא רואה צעירים מוכשרים כמו Kendric Lamar, או Tyler the Creator משפריצים בקלות ובטבעיות ערימות של ביטים טריים ושורות נוקבות. הם הקול של דורם, הוא הממסד המיושן שנאבק על טיפת לגיטימציה. לכן האלבום החדש של קניה מוצא אותו בעמדה בה הוא מנסה לשכנע אותנו, בצורה נואשת ממש, שהוא אכן אל! הבנתם?!

דוגמא מושלמת לקצה ההולך ונאבד של קניה היא On Sight, השיר שפותח את האלבום. השיר הופק בשיתוף עם דאפט פאנק, שכל מה שנכתב כאן למעלה תקף עליהם לפחות באותה מידה אם לא יותר, ונשמע קצת כמו חיקוי זול ללהיט Stronger (עם הסמפול האגדי לאותם דאפט פאנק). ואם לא הייתי בטוח, אז השורה "I need you right now" שחוזרת על עצמה בסיום שני השירים כבר סוגרת את התיאוריה הרמטית.

שתי היציאות הטובות באלבום מגיעות בדמות שני שירים נוקבים, New Slaves ו- Blood on the Leaves.
אפשר לקונן שקניה איבד את הקצה המוזיקלי, אבל בכל הנוגע ליח"צ הבחור נשאר גאון. השיר New Slaves, שעוסק במעגל החומרני שכולנו שבויים בו, הושק בסדרה של הקרנות פתע על גבי בניינים ברחבי שדרות החנויות היוקרתיות ביותר במדינה, בהן נראה פרצופו של קניה שמטיף לכולנו מלמעלה על תאוות החומר הבלתי נשלטת שלנו. ההמונים המופתעים, כאילו כדי להפוך את הסצינה למושלמת, שולפים מיד את האייפונים ומסריטים. הנה התוצאה, על גבי חנות פראדה בשדרה החמישית בניו-יורק. האיכות לא מדהימה, אבל המסר עובר.

בקטע השני קניה מסמפל בצורה נהדרת את Nina Simone ששרה על מין פירות שחורים ומוזרים כאלה שתלויים על עצים, עם חבל, מדממים על העלים. כדרכו בקודש קניה נוטה למתוח את הרגעים המרגשים באלבומים שלו קצת יותר מדי, עד שהם נהיים קצת פחות מרגשים, אבל אחלה שיר.

עד כאן להיום.. מקווה להתחיל לבקר כאן קצת יותר. תנו בראש, ותקשיבו לאלבום החדש של Disclosure, כי הוא ענק.

תביא ת'כסף!

Muscle Car Chronicles הוא שם האלבום הטרי (בן יומיים בלבד!) של הראפר Curren$y בשילוב של מפיק בשם שון או'קונול. מה יש לנו כאן בעצם? חבורה של מוזקיאים יושבים באולפן, מדליקים את הגרוב שלהם ונותנים ל Curren$y לראפראפ להם ברקע.. וזה נשמע מעולה!

אלבום סולידי לחלוטין על כל תשעת שיריו שכל אחד ואחד מהם נותן בראש תרתי משמע. ברצינות! אתמול האזנתי לו בפעם הראשונה באוטובוס ופשוט שיר אחר שיר גרם לי להניד את הראש מעלה מטה בנחישות ששמורה לכלב דאש-בורד. 

מי שמכיר את פרויקט  Blacroc כבר בטח יודע שראפ ורוק הולכים ביחד כמו במבה וקולה בשעת ת"ש. למי שלא מכיר, Blacroc הוא פרויקט של הבלאק קיז בו הם מארחים מגוון ראפרים (מוס דף!) שפורשים את משנתם על גבי הבלוז רוק המרגיע של הקיז.

אז רוק וראפ הא?? איזה מגניב?! כן, ההתלהבות הזאת מחזיקה בערך עד השיר הרביעי כשאתה מתחיל להבין שהקטע הזה שנקרא ראפ.... הוא בסה"כ די מונוטוני. אבל באמת שהגרוב של הלהקה ברקע הוא כל כך לעניין שזה מצליח לסחוב אותך בכיף עד סוף הדיסק. ושורות כמו:

כל השונאים שונאים אותי רק כי הם שונאים את זה שהם מתים עלי

בטוח לא מזיקות.

 אז הנה שיר הפתיחה המפרק של Muscle Car Chronicles שנקרא באופן די הולם: Soundbomin'

מכירים את אשכרה מתים?? הרכב האינדי-פאנק הירושלמי חוזר לבמות אחרי כמה חודשי היעדרות כדי להפיץ את בשורת האלבום החדש "קוקה-קולה, מנטוס וחמאת בוטנים". נכון, בחרתי להוסיף את המילה 'אינדי' לפני 'פאנק' אבל זה רק כדי להגיד שהם לא רק פאנקיסטים, הם גם מגניבים! ברצינות, המתים הם בערך הדבר הכי הארדקור שמסתובב כאן בסצנת האינדי הישראלית.

לא מאמינים לי, תבואו לראות בעצמכם מחר בקוזה נוסטרה בנחלת בנימין, וב-27 לחודש בעשן הזמן! כן כן, עשן הזמן.

מחר בקוזה נוסטרה הם ינגנו ביחד עם Left (חולה על לפט), הילד עם הקוצים ו-Dead Cowboys באירוע צהריים חביב שיתחיל ב- 14:00, בצהריים. 

קבלו את המתים באינטרפרטציה שלהם ל"Money" של הביטלס: כסף ומניות.

קצב דאשתקד

שבוע טוב לקוראים ולקוראות. השבוע גיליתי להקה חדשה בשם Tom Vek. קצת קריאה מעמיקה
(קרי: השורה הראשונה בערך הויקיפדיה שלהם) מגלה שהם, הם בעצם הוא.
 Thomas Timothy Vernon-Kell, שבאופן שכעת נראה מאוד מובן בחר בשם התו טום וק, הוא מוזיקאי מולטי-אינסטרונמנטלי ואוטודידאקט.


בכל פעם כזאת שאני מרגיש שגיליתי איזו פנינה חדשה אני מתמלא בהרגשה של מעין שותף סוד.
(פססססט, לסוד הזה קוראים בעצם ה-Hype Machine. תנו הצצה). אבל איכשהוא תמיד מספיק קליק או שניים כדי שהאינטרנט יגרום לך להבין שאתה בעצם לא יודע כלום. האמן הזה שגילית בכזאת פינה שכוחת HTM-אל של האינטרנט, עד כדי ששקלת להרים לו טלפון ולשאול אם אולי הוא צריך ייצוג, כבר בכלל הספיק להפוך למגה סטאר ולחזור לאלמוניות. חבל שלא הכרת אותו לפני חודשיים. אז הוא באמת היה מגניב.


אז כאמור כמה קליקים הספיקו לי כדי לגלות את האמת המרעישה שלא אני גליתי את Tom Vek ושהפריצה שלו הייתה בכלל אי שם בשנת 2005, בה הוא הגיע להישג השיא שלו בדמות המקום ה-73 מתוך שבעים וחמשת הצועדים במצעד האלבומים הבריטי. אז לפחות אני יכול להודות על כך שנחסכה ממני הציפייה בת שבע השנים לאלבום השני, Leisure Seizure שמו ("התקף פנאי" בתרגום חופשי), שיצא לפני כחמישה ימים.

המוזיקה של וק היא אינדי רוק קלאסי, מהסוג שמתאמץ כדי להראות כמה שהוא לא מתאמץ כדי להיות מגניב, והוא מגניב. השיר שנשמע הוא הסינגל הראשון מהאלבום החדש והוא נקרא "A Chore".





בניגוד לויכוח הסוער שפרץ בעמוד היו-טיוב של הקליפ, המציגה אינה טראנס-ג'נדר.


עוד אמן שכבר ידע כמויות בלתי מבוטלות של הייפ עד שאצבעותיי השמנוניות הספיקו להגיע אליו הוא דונאלד גלובר הלא הוא Childish Gambino. אמנם לא מדובר בשוטר השחור מ"נשק קטלני" (1-4), אבל גם דני גלובר שלנו הוא בעצם בכלל שחקן/קומיקאי/תסריטאי ב-"30 רוק" שיום אחד החליט שהוא מעוניין להוסיף גם /ראפר לרשימה.

רוב פועלו של גמבינו בתחום המוזיקה סובב סביב לקיחת מגוון סימפולי אינדי כאלה ואחרים ולראפרפ עליהם במעין סגנון ראפ דיבורי וקומי שכזה. קשה להסביר איפה בדיוק מסתתרת בגמבינו הבשורה המוזיקלית. אולי זאת ההצהרה שגם לראפרים מותר ללבוש סקיני ג'ינס ולסמפל את אנימל קולקטיב. אבל מעבר להיותו סמל לקרוס-אובר בין תרבות הראפ לתרבות האינדי, הסאונד של גמבינו הוא טרי ומגניב והמילים שלו אנטלגנטיות ונוקבות.

חפשו את הסימפולים שלו ל Grizzley Bear, Animal Collective ואפילו ל-Yardbirds. אנחנו נשמע את Freaks and Geeks, בעיקר בגלל הקליפ שלו שבא לשמש איזו אנטיתזה לכך שקליפ ראפ בלי כוסיות בביקיני וכושים על אופנועי ים הוא לא קליפ ראפ. למרות שבינינו, יכול להיות שכוסיות בביקיני היו קצת יותר מעניינות במקרה הזה.





לסיום משמח, הנה לכם משהו שדווקא גיליתי בדיוק בזמן (ותוך כדי כתיבת הפוסט הזה). בימים אלו ממש, בזמן שאנחנו נמסים בבית וחרדים מתקופת המבחנים הבאה עלינו לטובה, האמריקאים מתקרחנים להם בפסטיבל Bonnaroo האדיר. אז הפעם הם זורקים לנו עצם כאן בישראל ונותנים לנו לצפות בשידורים ישירים של כל ההופעות.

בניגוד לפסטיבל קוצ'לה שהציע את אותו השירות לפני כחודשיים, בונארו מביא לכם רק את הבמה המרכזית. מה שאומר שאנחנו מפספסים מלא הופעות מגניבות (מישהו אמר Childish Gambino?). עוד בניגוד לקוצ'לה, ששידרו במשך היום שידורים חוזרים של כל ההופעות, בונארו מציע אותן רק בלייב. מה שאומר שבשביל לתפוס את Arcade Fire בלייב היום תצטרכו להתגודד מול מסך המחשב בסביבות 4:30 לפנות בוקר. לפחות אפשר לראות גם קצת NBA תוך כדי..

אני לא יכול להגיד שמצאתי יותר מדי פנינים בליין-אפ (בזה המשודר לפחות..) אבל תרגישו חופשי לחקור בעצמכם:
http://www.bonnaroo.com/webcast.

עד הפעם הבאה. תנו בראש

נשים נשים, שק של מוזיקאיות מוכשרות

הפוסט הזה, או לפחות תחילתו, נכתב ב 25/11 הלא הוא יום המאבק הבינ"ל באלימות נגד נשים. ולכן, מבלי אפילו טיפת קשר בין השניים, הפוסט הזה יוקדש ל- ויעסוק ב-גירל פאוור!
בין אם אתם בעד או נגד אלימות נגד נשים, לנשים הללו לא תוכלו להישאר אדישים. הפטי סמית'ס של שנות האלפיים, הג'ניס ג'ופלינ'ס של דור הפייסבוק. הבחורות הללו נותנות בראש ללא כל רגשי נחיתות או התנצלות. פטי סמית' עצמה אמרה זאת כל כך יפה במשפט: "ישו מת בכדי לכפר על חטאים של מישהו אחר, בטח לא על אלו שלי.." (קשור לגירל פאוור אתם שואלים? לא ממש..פשוט ממש רציתי להשתמש בציטוט הזה).

ניגש הישר לעניינים אם כך, ואין גברת טובה יותר להתחיל ממנה מאשר הגברת הראשונה של המוזיקה האיכותית בכבודה ובעצמה, Mathangi Arulpragasam, או אם תרצו בטמילית மாதங்கி 'மாயா' . அருள்பிரகாசம். או כפי שהיא יותר מוכרת ברחבי העולם: M.I.A..

מלבד היותה הבחורה הכי מגניבה ונותנת בראש שהתהלכה על האדמה הזו, למ.י.ה. שלנו יש סיפור חיים לא שגרתי.. נולדה לאב Arular ולאם Kala (שבהמשך יהפכו לשמות שני אלבומיה הראשונים) בלונדון, ובגיל המכובד של שישה חודשים היגרה איתם בחזרה למולדתם, סרי לנקה.

אביה היה מהפכן פוליטי ומייסד את אחת התנועות לשחרור העם הטאמילי בסרי לנקה. כשמלחמת האזרחים החריפה, היגרה המשפחה להודו, שם חיו מספר שנים לפני שחזרו ללונדון כפליטי מלחמה.

מי שמצליח להתעלות מעל לשכבת הסלאנג העבה עד כדי כמעט בלתי עבירה של M.I.A., יזכה ליהנות מאחת מכותבות המילים המוכשרות והנוקבות. כאשר גם שירי הפופ המתוקים ביותר מלווים בטקסטים נוקבים על מלחמה, חיים כפליט והשחיתות שהיא מרקם החיים בעולם המערבי.

כל זאת ועוד לא דיברנו על המוזיקה! אז בואו נדבר על המוזיקה. מ.י.ה יוצרת שילוב מושלם בין, פופ, היפ הופ, מוזיקה אלקטרונית ורוק אלטרנטיבי. עם המפיקים הכי מגניבים בשוק, מ.י.ה הצליחה להחדיר את המגניבות הטהורה שלה לרחבות הריקודים של בריטניה וארה"ב ואלבומה השני (Kala) אף זכה להיות אלבום השנה של ה-Rolling Stone.

שנשמע קצת מוזיקה?

אז נתחיל עם להיט הפריצה שלה, Galang.



ואם המוזיקה לא שבתה אתכם, אין סיכוי שלא נשביתם מהריקוד החמוד שלה. או מאיך שהיא דופקת בסוף הקליפ את הגרפיטי על המצלמה. אין, אני לא יכול היא כזאת מגניבה!!

וכדי לסמן וי גדול, קבלו את הלהיט שבעזרתו מ.י.ה הפכה מלהיות חביבת האנדרגראונד לחביבת הפלייליסט, Paper Planes, שהופעתו בפסקול "נער החידות מבומבאי" זכורה לטובה. שיר על פליטים, שלפעמים נדמה לנו שכל מה שהם רוצים זה בום בום בום בום ו...קצ'ינג, ולקחת את הכסף שלנו..



המציגים אינם מ.י.ה..

כמאמר השיר הבא, אש אש!



יש עוד כל כך הרבה מ.י.ה לשמוע, אבל אני יכול רק להביא אתכם לבאר, אתם כבר תצטרכו לפתוח בה רמקולים ולשים מ.י.ה. בפול ווליום.

ובנימה שלילית- לפני בערך חמישה חודשים הוציאה מ.י.ה אלבום שלישי במספר בשם /\/\ /\Y /\ (שלקח לי עכשיו ממש הרבה זמן לכתוב). וכגדול הצפיות כך גודל החרא שהאלבום הזה יצא לה.. חבל, אבל לא נורא, קורה. השניים הראשונים בכל מקרה, הם חובה. ואין לי ספק שגם הרביעי יהיה!


היוצרת הבאה היא בערך הדבר הרחוק ביותר שקיים ממ.י.ה, ובכלליות מהוה קצת שינוי אווירה לקו המקפיץ שניסיתי לנקוט בו עד כה. יתכן ושמה יהיה מוכר לכם מביקורה הלא כל כך רחוק בארץ הקודש.
אז מבלי התמהמהות נוספת, העולה לשלב הבא הוא... היא... הוא... –פרסומת אחת וחזרנו- היא.... ג'ואנה ניוסום! (Joanna Newsom).

למי שלא מכיר, אני אנסה לתמצת את הוויתה במילה אחת: מלאך. כן, ג'ואנה ניוסום היא מלאך. יש לה קול של מלאך, היא יפיפייה, היא כותבת ומלחינה שירים/יצירות מדהימות ביופיין. היא מנגנת על נבל למען השם!!

בעזרת קולה המלאכי והנבל שלה כבשה ג'ואנה, ילידת קליפורניה, את עולם האינדי-פולק. הוציאה אלבום מעולה בשם The Milk-Eyed Mender, אלבום *גאוני* (ואני בספק אם הכוכביות האלה מספיקות כדי להדגיש את גאוניותו) בשם “Ys” ואלבום משולש (משלוש?!) בשם “Have One On Me”.


אז אולי שמתם לב שאני בוחר לצרף את ה- '/יצירות' לכל אזכור של המילה שירים בהקשר של ג'ואנה ניוסום, ולא בכדי. השירים של ג'ואנה בנויים בתור יצירות, מאורגנים בצורה מאוד תזמורתית, וכמובן, אורכם הוא לעיתים בהתאם.
על כן, גו'אנה ניוסום זוכה גם היא לאזהרתי המסויגת, שמתריעה על כך שיש כאן יוצרת שדורשת מעט יותר מהמאזינים שלה. מה שבטוח, האלבום Ys הוא בגדר יצירת חובה. לטעמי, באמת משהו מיוחד בנוף המוזיקלי של ימינו.

ובנימה זו, בו נשמע את הקטע האהוב עלי ממנו, Monkey & Bear. הייתה לי התלבטות קשה בין לשים את השיר בלי קליפ או עם האהבלה הזו שתיכף תראו מפזזת בפניכם. בחרתי לבסוף באהבלה, שכן יש לי חולשה מוכרת לאהבלות מפזזות..



קבלו אחד קצת קצר יותר, אך מקסים לא פחות. סומפל באופן מפתיע ע"י הרכב ההיפ הופ The Roots ומכיל את השורה הביזארית מאוד: "הרגתי את ארוחת הערב שלי בעזרת קראטה".



ועוד אחד ממולץ למי שכבר נשאב לעומק הניוסום.






למיטיבי לכת-Warpaint

שוב אנו כאן, בפינת הזרקור, כדי לדבר על הגו'אנות ניוסומות והמ.י.ו.ת הבאות. והפעם יש לנו 4 כאלה!
כבר משמם אפשר להבין שרביעיית הבנות הללו לא באו לשחק..
Warpaint מביאות שילוב בין רוק גיטרות קלאסי, לפסיכדליה זרימתית סטייל הפינק פלויד, קצת פולק וכמובן שקצת ניו-אייג' אלקטרוניקה.

נכון לעכשיו הבנות חתומות על EP בשם Exquisite Corpse שלא פחות מהסעיר את הבלוגוספירה ביחד עם עבדיכם הנאמן. וב-25 לאוקטובר 2010 (טרי טרי!) הן הוציאו ראשון אלבום מלא בשם The Fool.

אז נפתח בבום עם השיר האדיר Beetles, שכולו מעיין ג'אם פסיכדלי ממכר.



ונמשיך עם עוד אחד, שוואלק, אין לי ממש מה לכתוב עליו..



ולסיום, קבלו את הבנות בזרימה אקוסטית יפיפייה באמצע הרחובות החורפיים של לוס אנג'לס. כאלה מדהימות!


עד הפעם הבאה.. תהיו נחמדים לאמהות ואחיות שלכם!

אני אוהבת את זה מלוכלך, אה, ועל הכיסא בחדר..

אז בניגוד לכותרת המרמזת, הפוסט הזה לא יעסוק בסקס, וגם לא בסרטן השד. בעצם, אולי הוא כן יעסוק בסרטן השד. אני מעדיף שלא להגביל את עצמי כבר בפסקה הראשונה...
אבל מה שכן, הפוסט הזה יעסוק בלכלוך! וכשאני אומר על מוזיקה שהיא מלוכלכת, אני לא מתכון להרגלי ההיגיינה של חברי הלהקה, אף שתיתכן קורלציה גבוהה בין השניים.


אז מה היא מוזיקה מלוכלכת אם כך? כשאני חושב על לכלוך אני חושב על הדיסטורשן הצורם של הגיטרות, על ההלמות החדות, נקיות ומלאות עוצמות של התופים, על הצרחות של הזמר, עיוותי הסאונד, הצלילים האלקטרונים החורקים והאווירה הכללית שבהפקה הושקע פחות זמן משסטודנט ממוצע משקיע בלעבור על המחברת שלו בין הרצאות.


הפוסט הזה יגע בשני זרמים שהחלטתי, בחסות אפס הסמכות המוזיקלית שלי, לאגד תחת קורת דף אחת.
הסגנון הראשון שאני רוצה לדבר עליו הוא זה המכונה: "התחייה המחודשת של הפוסט-פאנק".
אי שם לקראת סוף שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים, קמו להן חבורות של מוזיקאים, שהיה בא להם לצרוח כמו ג'וני רוטן (סולן הסקס פיסטולז), אבל בדרכם הייחודית והבאג האלפיימית.


וכך, הם לקחו את הסאונד המלוכלך הזה של "לא אכפת לי איך זה נשמע כל עוד אני נותן בראש" שמהווה את מהות הפאנק, ואמרו "הכי אכפת לי איך זה נשמע, הרי אני היפסטר מכף רגל ועד ראש, אבל אני נראה ממש מגניב כשאני עושה כאילו ולא אכפת לי."


וכך בעצם נולדו אבות הסגנון שביניהם תמצאו את The Strokes, Franz Ferdinand, Arctic Monkeys, Interpool ועוד כאלה וכאלה שכבודם במקומם מונח. אבל נראה לי שבשביל לשמוע ארקטיק מונקיז אתם לא ממש צריכים אותי.


אז איפה המבוא מוצא את עצמו בתוך הזרם הזה? נתחיל מלהקה בשם The Rapture. חבורת הניו יורקרים המוכשרת הזו, הביאה את הפאנק, בלי טיפת רגשי נחיתות, אל עומק רחבת הריקודים. עם כל המאפיינים של פאנק טוב ומלוכלך, בתוספת קצב מקפיץ וזמר שפותח לך את המכסה של הראש וסועד את המוח שלך עם כפית. החבר'ה האלה אחראים, לטעמי, לאחד מאלבומי המופת של העשור. Echoes שמו, ד"א, לפיראטים שביניכם.


אז נראה לי שאתם כבר מוכנים לקבל בראש. תנו בפליי..









והנה להיט הרחבות שהקפיץ את החבורה הזו לתודעה העולמית.





והנה עוד פיסת לכלוך מופלאה ומקפיצה של החברים. אולי זכור לכם מפסקול הסרט SuperBad, סצינת הריקוד במסיבה. זהו אגב, שיר הנושא מהאלבום הנושא את אותו השם. תשיגו אותו מהר, זה כבר האלבום האהוב עליכם בעולם מבלי שאתם יודעים את זה!







אז אלו היו The Rapture. ונעבור הלאה.


על הלהקה הבאה אני יכול להכביר במילים, ואלבומם הנהדר Louden Up Now אחראי ככל הנראה לבלאי בלתי מבוטל באייפוד שלי, אבל אני אבחר דווקא לפתוח במילות אזהרה. !!! הם לא מושא לאהבה ממבט ראשון. הם דורשים קצת יותר השקעה מהחומר הרגיל שאני שם כאן, אבל ברגע שנכנסים לקטע, כרגיל, אין דרך החוצה.


אז כן, לא הייתה כאן טעות דפוס מצידי, הלהקה הבאה נקראת "!!!". לאלו מכם שבכל זאת מרגישים צורך לתת ביטוי קולי לשם הזה, הלהקה מציעה את מגוון אפשרויות לקרוא להם, ביניהן boom boom boom, pow pow pow והפופולארי ביניהם, chk chk chk. אבל פחות או יותר כל חזרה משולשת על צליל כזה או אחר תעשה את העבודה.


בדומה לחבריהם The Rapture, צ'יק צ'יק צ'יק מובילים בגאון את התנועה הזאת הנקראת Dance-Punk. בשונה מהראפצ'ר, החומר של !!! הוא הרבה יותר מופק, הרבה יותר מעובד, ויותר לכיוון הגרובי מאשר לכיוון הצורח והבועט.


!!! נעים בין שבעה לתשעה חברים, שמחולקים בין מחלקת הקצב, מחלקת הנשפנים ומחלקת האלקטרוניקה. הסולן שלהם הוא כנראה האדם המגניב עלי אדמות, כאשר להופעות הוא נוהג להתייצב כדרך קבע במכנסון צמוד, ובקטעים האינסטרומנטאלים הוא משמש כסוג של רקדן/חשפן.


אז אם הברירה היא בין להלאות אתכם במילים או להלאות אתכם בצלילים, אני בוחר באופציה השנייה.
קבלו את !!! עם השיר שפותח את אלבומם השני ומתהדר בשם השם הענק When the Going Gets Tough, the Tough Get Kraaaze.





לא יאמן שיש לשיר הזה רק 40 צפיות!! מהר לתקתק


ועכשיו ללהיט הפריצה של הלהקה בו באחת השורות מספר הסולן: "אנשים תמיד שואלים אותי, מה כל כך נהדר בלרקוד? ואני אומר: מאיפה דה פאק אני אמור לדעת?! אפילו אני בקושי מבין.."





ועוד אחד כדי לסגור 3.. וכי הוא שיר גדול כמובן.





ולפני שנעבור לחלק האחרון בפוסט, עוד שיר ענק, מפוצץ בלכלוך עד זוב דם של להקה בעלת השם המקורי Does it Offend You, Yeah?
פשוט שיר קלאסי..





אז האם זה העליב אותך? כן?


הסגנון השני של לכלוך שאני רוצה למרוח לכם על הרמקולים הוא הלו-פיי. תרגום חופשי ללו-פיי יניב את התוצאה: איכות נמוכה. ואמנם, החברה בזרם הזה מתענגים על החיות, הפשטות והעוצמה הטהורה שטמונים בחוסר הפקה.


כולכם בוודאי מכירים את ה'אחים' ג'ק ומג וויט הלא הם The White Stripes. ללא ספק חלוצים של התנועה שבעזרת גיטרה ותופים בלבד הצליחו ליצור מוזיקת רוק נותנת בראש וייחודית. The Jon Spencer Blues Explosion הם ללא ספק עוד אב קדמון ראוי לציון של הג'אנר. וראויים לציון גם ה- Yeah Yeah Yeah’s שהזמרת שלהם היא כנראה הדבר הכי לוהט ברוק.


אבל הסיבה היחידה לכל הפוסט הזה, לכל הבלוג הזה בעצם, לכל עצם חיי! היא הרצון העז שלי להכיר לכם בחור די אלמוני, אך ענק ענק, בשם טיי סגל Ty Segall. בבחור הזה, נתקלתי לפני כמה חודשים, ומאז הוא הספיק לצבור  יותר פז"ם באייפוד שלי מגבי אשכנזי (למי שלא מכיר אותי, ידוע שאני שומע הרבה גבי אשכנזי באייפוד..).


לא בקדיחות עמוקות או באופוסים אלקטרוניים כבש הבחור הזה את ליבי. אלא בעזרת גיטרה, קצת תופים, הרבה אפקטים מלוכלכים, ובעיקר מנגינות מצוינות, קליטות וכיפיות. אז לפני שאני אגמור את קצבאת הפסיקים שלי לפוסט הזה, קבלו כמה שירים מתוך האלבום Melted, שנראה לי שמיותר לציין שאני ממליץ עליו בכל מחיר!





עוד אחד? קבלו את .My Sunshine טיי, אתה הסנשיין שלי.





ואחרון חביב, וחביב עלי הוא בהחלט, בו טיי מספר על החבר הדמיוני שלו שקשה לו להחליט אם הוא אמיתי או לא. ילדים, עזרו לטיי לגלות את התשובה וצבעו אותה בצבעים יפים.





אז הרעיון היה לסיים בשלב זה את הפוסט המתארך הזה, אבל אז בסופ"ש האחרון שמעתי, (בצורה מחזורית!) את האלבום הבא. מסתבר שהוא כבר מככב בכל רשימות האלבומים הטובים ביותר של השנה. האלבום הוא של להקה בשם ה-Black Keys, שבניגוד למה ששמם מרמז, לא מנגנים יותר מדי על פסנתר, לא על השחורים ולא על הלבנים. הבלאק קיס הם לכלוך עדין, אבל מגניב מאוד, שמשלב בלוז, קצת אלקטרוני והרבה מנגינות טובות. והנה שני שירים מהאלבום, שאני בטוח שעוד תשמעו עליו, Brother.










עד הפעם הבא. שמעו הרבה מוזיקה טובה הא!

למיטיבי לכת- והשבוע: Baths

אז לכל מי מכם שכבר מכיר מקיר לקיר את דאפט פאנק, התקרחן עם ג'אסטיס עד שיצא לו המיץ, וכבר לא יכול לשמוע את החדש של אל סי די גם אם ישלמו לו, גם לכם יש כאן מקום.

השבוע בפינת הזרקור (השם הראשון שעלה באצבעותי, הצעות נדושות פחות יתקבלו בברכה) נשמע להקה שנתקלתי בה הנושאת את השם הקצר והקולע באט'ס (אמבטיות). ואכן, החברה הקליפורניים האלה הם אמבט קצף מלא בצלילים חולמניים, קצבים שבורים, וזרימה חיובית באופן כללי.
כמה האזנות לא מחייבות לאלבום הבכורה של ההרכב חושפות אלבום צ'ילאווטי וקליל אך בו בזאת חד, חדש ומרענן. אני התלהבתי, אבל תשפטו בעצמכם:

Baths- Animal. טיול חולמני של יום קיץ בגן החיות התנכי.

Baths- Lovley Bloodflow
זה היפ הופ? זה שיר ערש?



Baths- Hall
המנון האלקטרוניקה הסוחף שחותם את האלבום.

האבות המייסדים חלק א'- אלקטרו רוק

אלקטרו-רוק, מבחינתי, זה מה שקורה שנוצר השילוב הזה בין העצמה והחיות של הרוק, לבין התזזתיות, הצלילים החודרים, והקרחנה באופן כללי של העולם האלקטרוני. כשהגיטרה מנסרת את המח, אם בא לכם להתפייט..

המסה הקריטית שייסדה את הסגנון הזה הגיע מהאבות המייסדים, הצמד, Daft Punk (פרחח שוטה ע"פ המתרגם של גוגל), ומהבנים המייסדים, הצמד Justice, ששניהם, או אם תרצו ארבעתם, הם צרפתים אוכלי באגט גאים. (גאים במובן של להתגאות במאכל הלאומי שלך.. ולא במובן של לרצות לעשות בו שימוש מלבד לאכול אותו).

אז מפני שיבה תקום לרקוד, והדרת את פניהם של דאפט פאנק, במקרה זה, הקשישים מבין האבות, ולכן נתחיל איתם.

אני משוכנע שחלק גדול מכם שאולים את עצמכם, למה נראה לו שאני לא מכיר את דאפט פאנק?! ואתם צודקים.. הרי הפרחחים הם פריט חובה בכל בית שנושא על דגלו את סמל המוזיקה הטובה. אני מאמין שאוכל בהמשך למצוא מקום כאן גם למיטיבי הלכת שביניכם..

ולחלק שלכם שבכלל לא קרא את הפסקה הקודמת, דאפט פאנק הם כנראה הלהקה שאתם הכי מכירים מבלי לדעת שאתם מכירים. למה? כי הם כנראה הלהקה הכי מסומפלת ביקום. כמו שהקטע הבא יהיה לכם בוודאי מוכר מהסמפל של Kanye West.

או הקטע הזה משימוש שעשה בו Busta’ Rhymes

דאפט פאנק לקחו את הדיסקו, סגנון נכחד על פי כל הדעות, ונתנו לו אופי רוקיסטי. בכך בעצם היו מהראשונים שיצרו את הגשר בין רחבת הריקודים לילדי הרוק הממורמרים, הזועמים והאבלים על מותו של קורט קוביין..

חפשו ביו טיוב:

• Daft Punk - Around The World עם הקליפ הסופר מגניב בבימויו של מישל גונדרי.
• Daft Punk- One More Time
• Daft Punk- Da Funk שאת הקליפ שלו את בוודאי זוכרים אי שם מהילדות בזכות הכלב ההזוי עם הבום בוקס 

למיטיבי לכת:
בשנת 2007 הוציאו הצמד אלבום הופעה בשם Alive, ואני לא יודע אם ניחשתם או לא, אבל מסתבר שהם מדהימים בהופעה!!  בכל אחד מהקטעים בהופעה הם לקחו צמד שירים או יותר, ועשו ביניהם מיקס מרטיט איברים.

ובנימה אישית
הפעם הראשונה ששמעתי את האלבום המדהים הזה הייתה ששכבתי מרוח מעודף עישון של חומר שלא הוסמכתי להתמודד איתו, על מכסה המנוע של הרכב ממנו יצאו הצלילים הקסומים הללו. למרבה הפתעתי, גם השמיעה הצלולה הבאה של האלבום לא הורידה אפילו בטיפה מהעוצמה שלו. בקיצור, מומלץ בטירוף, מסטולים או לא!

 

 ונמשיך הלאה..
צרפתי חכם אמר פעם: צדק צדק תרדוף, ומג'סטיס ג'סטיס תקבל בראש!

אז כן, לאלו מכם שטרם מיודדים עם הצמד החורק, שורט ומשפד אוזניים הזה, ג'סטיס הם כנראה הלהקה הכי מקרחנת שתכירו. צמד הצרפתים הללו, לקח את מה שדאפט פאנק עשו, שאב ממנו את כל הקלילות המגניבה והחליף אותה בעוצמה טהורה, לקח את צלילי הדיסקו הנעימים והחליף אותם בסאונד האלקטרוני הכי חריף שידע הרוק מאז הפרודיג'י. בקיצור, לקח נושא תמים, עשה אותו רוצח.

 

אלא מכם שמכירים את הפלטה החשמלית הלוהטת הזו שהיא ג'סטיס, כנראה הכירו אותה מהלהיט הבא, שבילה זמן רב בגלגלצ וכנראה שיסתור את כל מה שניסיתי לבנות, בדרמטיות מוגזמת, בפסקה הקודמת.  

אם כן, להיט הרחבות הזה כאן למעלה, הוא רק פנינה אחת מתוך ה-12 שמרכיבות את אלבום הבכורה המופתי שהוציאו ג'סטיס בשנת 2007 הנושא את השם, טוב לא בדיוק שם, †. אם תרצו דרך יותר קונבנציונאלית לכנות אותו, השתמשו בשם- Cross.

 

ואם אתם מחפשים את העוצמה האלקטרונית הטהורה הזו שתיארתי כאן, תרגישו חופשי לבחור באקראי כל טראק באלבום הזה. או נגיד ללחוץ פליי על הווידאו הבא:

נכון לעכשיו, יותר משלוש שנים ליציאתו, זהו אלבום האולפן היחידי של הצמד. אך גם להם, כמו לאבותיהם דאפט פאנק, יש בנוסף עוד אלבום הופעה. גם הוא, נישתם נכון שוב, אדיר! והוא נושא את השם המחוכם- 
A Cross The Universe.

 

הנה עוד להיט של הצמד בשיתוף עם הדי.ג'י Simian ואת השאר כבר תחפשו בעצמך ביו טיוב או שלל אתרי הורדה בלתי חוקיים שכאלה..

חפשו ביו טיוב:

• Justice- Genesis 
• Justice- Phantom I
• Justice- Phantom II

או כל דבר אחר שתמצאו בעצם, כי הם כולם אדירים..

ובנימה אישית

האלבום הזה שימש כדיסק הג'וגינג שלי במשך הרבה זמן.. אנרגיה טהורה.






הלהקה המשפיעה השלישית שחתומה על הסגנון הזה היא LCD Soundsystem, הזכורים לטובה מהופעתם המטמטמת, כאן בארץ הקודש בקיץ האחרון.

בניגוד לעמיתיהם הצרפתים, אל סי הם לא אלקטרו/דיסקו רוק בצורתו הטהורה. אה כן, והם גם לא צרפתים..
שלישיית החלאות הצפון אמריקאיות האלו (ניו יורק, אם תרצו לדייק) , שמונהגים ע"י ג'יימס מרפי הבלתי נדלה, הרבה יותר קרובים לרוק הקונבנציונאלי מאשר למוזיקה האלקטרונית.

אז למה בעצם לציין אותם כאן? בעיקר בגלל שהמוזיקה שלהם יכולה להתפרש פעמים רבות בתור מוזיקת ריקודים מן המניין.
מערכת השמע אל סי די, מתפארים בשירים ארוכים, חלק לא מבוטל מהם משתרעים לאורך למעלה מ-7 דקות וכמובן שגם הם, כמו עמיתיהם הצרפתים, אלופים במציאת הצליל האלקטרוני הכי מגניב ברגע הכי נכון!

בשירי האל סי די יש ניסיון להכניס את השומע לאווירה כללית של נתינה בראש, בניגוד לפשוט לתת לו בית, פזמון, ועוד בית ועוד פזמון. ואם בפוסט הראשון ציינתי שבמוזיקה טובה צריך קצת להשקיע, אז בשביל להיכנס לאווירה הכללית הזו שאל סי די מייצרים הזאת צריך קצת להשקיע.. מה זה להשקיע?
בואו נגיד, במקום רק ללחוץ פליי על איזה וידאו כאן, להקשיב דקה וחצי ולחרוץ את גורלם, הייתי ממליץ לכם לטעון את נגן המוזיקה שלכם באיזה אלבום של החבורה, כל אחד מהשלושה יעשה את העבודה, ובפעם הבאה שתזדמנו לאיזו הליכה/נסיעה באוטובוס, שימו פליי ותנו לטראקים לזרום. אני מבטיח לכם, שאיפה שהוא שם באמצע הרצועה השניה תמצאו את עצמכם עמוק בקצב המכונה המדבק שהחברה האלה יודעים לעשות כל כך טוב!

השיר שפותח את אלבומם השני של הלהקה ונושא את השם Get Innocuous (תהפך ללא מזיק- גוגל):




אני חושב שהשיר הוא דוגמה מופתית לאיך לבנות קצב ואווירה בצורה כל כך פשוטה אך יחד עם זאת כל כך לעניין...

והנה ג'יימס מרפי מספר לנו על איך הוא מאבד את הקצה לכל מיני פישרים צעירים, כאשר הוא בעצם היה שם לאורך כל הזמן!

חפשו ביו טיוב:

LCD Soundsystem- Dance Yrself Clean
• LCD Soundsystem- North American Scum
• LCD Soundsystem- Daft Punk is Playing at My House

ובנימה אישית- ללא ספק הלהקה האהובה עלי מבין השלוש המוזכרות לעיל. לטעמי, היצירה שלהם הרבה יותר רחבה ולכן דורשת קצת יותר התעמקות, אבל שווה כל רגע!
ובנימה ישראלית, השיר Losing My Edge זכה לגרסת כיסוי כחול לבן באדיבות קוואמי והחלבות. חמוד פלוס.

מבוא למבוא למוזיקה טובה א'

אז לפני שנתחיל, בואו נתחיל במי אני, מה זה זה פה, כמה זה עולה ועוד כל מיני שאלות פילוסופיות שכאלה.

אני אורי, חובב מוזיקה מושבע עוד מהרחם. סטודנט בשנתי השנייה להנדסת תעשיה וניהול בבן גוריון.
הבעיה שלי בתור חובב מוזיקה חובב היא כזאת:

מצד אחד אני מרגיש פשוט עם מדי בכדי לקחת חלק בבלוגוספירת המוזיקה המטורפת שמסתובבת שם בחוץ; היכן ששיר שמסתובב ברשת יותר מיומיים הוא כבר מיושן, ואתה, שמתלהב ממנו באיחור המאוד לא אופנתי הזה, מוכתר כלא מגניב במ' הידיעה.
מצד שני, הייתי רוצה לחשוב על עצמי כבעל טעם טוב במוזיקה. וככזה, אני מרגיש לעיתים קרובות במיעוט.

כשאני פותח רדיו/הולך למסיבה/יושב בבאר, וכל מה שאני שומע זה את אותו המחזור הממוחזר של אותם שירים מאת אותם אמנים, עם אותם שמות המשפחה, אני כבר מרגיש כמיעוט נרדף.

אני בטוח שמסתובבים כאן בינינו המון אנשים שעולמם לא היה חרב עליהם אם גלגלצ היו סוטים לרגע מהסקעתיה הרגילה והמשעממת ומשמיעים איזה משהו מגניב. או אולי, אנשים ששומעים מוזיקה טובה, טובה מאוד אפילו, אבל מהסוג שנכתב ע"י שאנשים שכבר מתים (במונחים מוזיקליים, או גם רשמיים).

אנשים, שמתי שהם שומעים במקרה איזה טראק מקפיץ, חדש וטרי הם מנענעים את הראש קדימה אחורה בהנאה. אנשים שממש היו רוצים לשמוע עוד דברים כמו הטראק המגניב הזה, אבל פשוט לא ממש יודעים איפה.  אז איפה?

כאן! בבלוג מבוא למוזיקה טובה..

המטרה שלי כאן היא להביא מדי שבוע מבחר אקלקטי של האבות המייסדים של המוזיקה הטובה, לצד אמנים חדשים. אין לי רצון גדול לחפור בעבר ולכן ככלל, כנראה שכל הלהקות שיובאו כאן הן להקות שעדיין פעילות. כאלה, שאולי עם קצת עזרה מהשם, אפילו נזכה לראות כאן בארץ הקודש.

אז כמה זה עולה? השאלה משורת הפתיחה היא שאלה רצינית לחלוטין..

לפתוח גלגלצ או ערוץ 24 זה בחינם. להיכנס למוזיקה טובה זה דבר שמצריך קצת השקעה. בעיקר של זמן, כי לבחור את המוזיקה שלך בעצמך (או בעזרתי הנדיבה) דורש יותר זמן מאשר שדלית רצ'סטר תבחר אותה בשבילך.

כמו כן, חלק ממה שעושה מוזיקה טובה- טובה, הוא זה שהיא מעט יותר מורכבת מאיזה שיר רוק 4 אקורדים בנאלי (קולדפליי ממש מככבים בפוסט הזה..). וככזאת, היא לעיתים דורשת מעט יותר השקעה. השקעה בדמות האזנות חוזרות. אבל מה שבטוח, ברגע שהיא נתפסת עליך, אתה מרגיש כאילו גילית סוד שאתה מת לשתף בו את כל העולם!

אז אחרי שסיימתי עם ההקדמות המשמימות אפשר לעבור לעיקר..
האזנה נעימה!