שבוע טוב לרמטכ"ל היוצא בטרם הוא נכנס יואב גלאנט, שבוע טוב לנשיא החוסה בטרם הוא נתפס חוסני מובאראק, שבוע טוב לאחת הדמויות באח הגדול (זו מהן שצועקת הכי חזק ברגע זה), שבוע טוב לטינקי ווינקי, שבוע טוב לדיפסי, שבוע טוב ללהלה, שבוע טוב לפו. ושבוע טוב גם לכם קוראים וקוראות.
את השבוע העברתי בחגיגת סיומם המוצלח של מועדי ה-א'.
אמנם למועדי א', כמו לכל דבר שתנסו לקבור כשהוא עוד בחיים, יש נטייה לפרוץ את דרכו באגרופים אל מחוץ לקבר ולהרוג את ביל (2). ובלהרוג את ביל אני מתכוון כמובן למועדי ב'.
אמנם למועדי א', כמו לכל דבר שתנסו לקבור כשהוא עוד בחיים, יש נטייה לפרוץ את דרכו באגרופים אל מחוץ לקבר ולהרוג את ביל (2). ובלהרוג את ביל אני מתכוון כמובן למועדי ב'.
אבל כדברי שלמה המלך: "לכל זמן ועת, סיבוב סיבוב סיבוב, יש עונה, סיבוב סיבוב סיבוב, ועת לכל תכלית תחת השמיים". וכעת היא העת להניח את העט ולחגוג את סיומם, זמני כשיהיה, של הבחינות.
השבוע, טרן טרן טרן, היה כולו אמור לעסוק בבטלה גמורה והוללות גמורה עוד יותר!
עובדה ראשונה שגיליתי היא שעבור חברי הסטודנטים הלא באר שבעים, תקופת המבחנים עדיין חיה, בועטת ומגיעה לסופה האנטי-קלימטי פחות או יותר עם תחילתו של סמסטר ב'. עובדה זו בגפה הספיקה כדי לגנוז את הפרק ההולל מתכניותיי.
עובדה ראשונה שגיליתי היא שעבור חברי הסטודנטים הלא באר שבעים, תקופת המבחנים עדיין חיה, בועטת ומגיעה לסופה האנטי-קלימטי פחות או יותר עם תחילתו של סמסטר ב'. עובדה זו בגפה הספיקה כדי לגנוז את הפרק ההולל מתכניותיי.
אז נשארתי עם הפרק הבטל. לקום בכל בוקר בצהריים המאוחרים, להעביר את היום בלגימת מרגריטות תוך כדי השתזפות על שפת הבריכה ולהתחבר עם הבודהה הקטן שבתוכי שמבקש רק שלום ואהבה. לצערי, אני לא יכול לדווח על השגת המטרות הנ"ל.
ראשית, נדמה לי שהיכולת היקרה לישון עד הצהריים המאוחרים היא אחת שנעלמת לה מתישהוא שם אחרי שנות התיכון. ובכלל, זה לא כזה קל לחרופ במיטה בזמן שמסביבך כל העולם מנסה להתניע את יומו, או במקרה של הבית שלי, הכלבים נובחים והשיירה מתעוררת.
ראשית, נדמה לי שהיכולת היקרה לישון עד הצהריים המאוחרים היא אחת שנעלמת לה מתישהוא שם אחרי שנות התיכון. ובכלל, זה לא כזה קל לחרופ במיטה בזמן שמסביבך כל העולם מנסה להתניע את יומו, או במקרה של הבית שלי, הכלבים נובחים והשיירה מתעוררת.
שנית, גיליתי שאין לי בריכה בבית ושבכלל קר מדי בשביל מרגריטות. חזון ה'מוקשה' שלי נגמר סופית כאשר הבודהה הקטן ומבקש השלום שבי נקרא ללבוש מדים ולנסוע ליום מילואים גשום ובוצי בדרום הארץ.
ואם כבר עסקנו בדרום הרחוק ובקוונטין טרנטינו חובב הספגאטי, אז נשמע את שיר המערבונים היפייפה והמרגש Truth של Alexander.
לא, זהו לא להיט הפריצה של אלכס מהיפה והחנון, שלכשיוקלט אין לי ספק שיכבוש את צמרת המצעד של גלגל"צ. האלכס הזה הוא אלכס אברט, בימים כתיקונם מנהיגה של הלהקה Edward Sharpe and the Magnetic Zeros, המוכרים בעיקר בזכות הלהיט המדבק Home. בימים כקלקולם מוציא אברט אלבום סולו שיקרא "אלכסנדר" ואמור לצאת בשבועות הקרובים.
למי שאוהב, מומלץ גם להציץ במילות השיר, שמספרות על מאבק פנימי בין אור לחושך המתנהל בנפשו של אלכס, וסתם יפות באופן כללי.
אם כבר אנחנו בנושא של אמ"ת (או שבעצם קוראים להם עכשיו 'עצמאות'?), אז האמת היא שלרבוץ בבית כל היום זה לא כזה כיף, אפילו די משעמם. להתעורר בבוקר, להסתכל על השעון ולהתבאס שיש עוד מלא שעות עד שיהיה חושך, כי הרי ידוע שרק כשחושך בחוץ מותר לצאת מהבית.
מוצא את עצמי מחפש דרכים למשוך כל פעילות למקסימום הזמן. פתאום ארוחות הבוקר שלי הן המושקעות בעולם, הסלט חתוך כל כך דק שהוא יכול לעבור דרך מסננת. את ארון הבגדים ממיין לפי צבעים עם מיון משני לפי סדר כרונולוגי של קניית הבגד ואת ספרי הפסיכומטרי הישנים מסדר לפי צבעים החל מהצבע האהוב על בריטני ועד להכי פחות אהוב
כבר מכיר כל כך טוב את מדור הדעות של עיתון "הארץ" עד שנפתח בתוכי מעין פאנל פנימי של "מועצת החכמים". מי ינצח היום, הגדעון לוי שבי או הארי שביט? משינון מדור דה מרקר כבר יכול לדקלם את כל הטיעונים בעד קרנות נאמנות שיקליות ונגד קרנות אג"ח, צולל לעומקה של כתבת אקספוזה חושפנית על אלירן עטר.
אם לפי שלמה המלך לכל דבר יש עת, אז עתות של שעמום מסוג זה הן הזדמנות טובה לקום ולהתהלך בארץ, בתרמיל ובמקל. מה שמביא אותי לשיר מסעות מקסים ורגוע, In Every Direction של להקה בשם Junip.
ואם בנושא מסעות, אולי זה זמן טוב להתנצל בפני השחקן והמוזיקאי אמיל הירש שלפני שבועיים הכתרתי את פועלו הגדול ביותר בתור תפקידו בסרט "אלפא דוג", כשבעצם הוא מוכר לכל מתפקידו בסרט המסעות הפולחני Into the Wild. תודה למי שהביא זאת לתשומת ליבי, ואמיל, אם אתה קורא את זה, אני מתנצל.
בתור קליפ לשיר המסעות הזה בחר משוגע יו-טיוב אקראי להסריט את מסעותיו הרכובים ברחובות ארה"ב ולסיים עם שורת המחץ: מצפון לדרום, מזרח למערב, כיסא הנהג למושב השוטגאן..
הלכתי השבוע על שני רגועים, אז כדי שלא תגידו שלא קיבלתם בראש, אסיים בבום עם העוצמה המתפרצת שהיא Sleigh Bells. פצצת הרעש המצררית הזאת מורכבת משניים, דרק מילר ואלקסיס קראוס. לפני היווצרות הצמד תיפקד מילר כגיטריסט להקת הראדקור פאנק ואילו אלקסיס בתור זמרת בלהקת בנות סכרינית.
בדיוק בשילוב התמוהה הזה טמונה הייחודיות של Sleigh Bells, אם תרצו, פעמוני המזחלת. אל תתנו לשם התמים וחג המולדי הזה להטעות אתכם. הצמד הזה עושה מוזיקה שהיא רחוקה מסנטה קלאוס כמו שהקוטב הצפוני מהדרומי וניתן לתארה כהארדקור-נויס-פופ.
הגיטרות של מילר מטונפות מדיסטורשן, השירה של אלקסיס טובעת בזעם נעורים וממכונת התופים בוקעים מקצבים כל כך עצבניים שעלולים לתפוס לכם את הצוואר מרוב הנפת הראש קדימה ואחורה. הצמד הזה, שבאופן מאוד לא מפתיע מגיע מברוקלין, הוחתם, גם באופן מאוד לא מפתיע, ע"י M.I.A. לליבל שלה, שם הם הוציאו ב-2010 את האלבום Treat.
כמו רוברט פרוסט בשירו על הדרך שלא נבחרה, התלבטתי ארוכות איזה שיר מבין שניים לשים לכם. החלטתי ללכת על Infinity Guitars בגלל הסיום המפרק שלו והקליפ הסקסי שלו (השילוב של כוסיות ואלימות תמיד עשה לי את זה).
בניגוד לפרוסט שלעד יתענה בשאלה 'מה היה קורה אילו', את הדרך שלא נבחרה, Crown on the Ground המעולה וההיפ הופי, תוכלו לשמוע ע"י לחיצה כאן. אבל הנה "אינסוף גיטרות":
זהו להשבוע. עד השבוע הבא, תטפחו את אוסף הבולים שלכם, תלמדו לסרוג, תקראו ספר (כמו שאמא תמיד אומרת שמשעמם), תנו בראש באופן כללי.. הנה הצעה לפעילות שתוריד לכם לפחות שלוש שניות מהיום: עלו לפינה הימנית העליונה של הדף ותנו לייק למבוא בפייסבוק, למען יראו ויק-ראו.
לא, זהו לא להיט הפריצה של אלכס מהיפה והחנון, שלכשיוקלט אין לי ספק שיכבוש את צמרת המצעד של גלגל"צ. האלכס הזה הוא אלכס אברט, בימים כתיקונם מנהיגה של הלהקה Edward Sharpe and the Magnetic Zeros, המוכרים בעיקר בזכות הלהיט המדבק Home. בימים כקלקולם מוציא אברט אלבום סולו שיקרא "אלכסנדר" ואמור לצאת בשבועות הקרובים.
למי שאוהב, מומלץ גם להציץ במילות השיר, שמספרות על מאבק פנימי בין אור לחושך המתנהל בנפשו של אלכס, וסתם יפות באופן כללי.
אם כבר אנחנו בנושא של אמ"ת (או שבעצם קוראים להם עכשיו 'עצמאות'?), אז האמת היא שלרבוץ בבית כל היום זה לא כזה כיף, אפילו די משעמם. להתעורר בבוקר, להסתכל על השעון ולהתבאס שיש עוד מלא שעות עד שיהיה חושך, כי הרי ידוע שרק כשחושך בחוץ מותר לצאת מהבית.
מוצא את עצמי מחפש דרכים למשוך כל פעילות למקסימום הזמן. פתאום ארוחות הבוקר שלי הן המושקעות בעולם, הסלט חתוך כל כך דק שהוא יכול לעבור דרך מסננת. את ארון הבגדים ממיין לפי צבעים עם מיון משני לפי סדר כרונולוגי של קניית הבגד ואת ספרי הפסיכומטרי הישנים מסדר לפי צבעים החל מהצבע האהוב על בריטני ועד להכי פחות אהוב
כבר מכיר כל כך טוב את מדור הדעות של עיתון "הארץ" עד שנפתח בתוכי מעין פאנל פנימי של "מועצת החכמים". מי ינצח היום, הגדעון לוי שבי או הארי שביט? משינון מדור דה מרקר כבר יכול לדקלם את כל הטיעונים בעד קרנות נאמנות שיקליות ונגד קרנות אג"ח, צולל לעומקה של כתבת אקספוזה חושפנית על אלירן עטר.
אם לפי שלמה המלך לכל דבר יש עת, אז עתות של שעמום מסוג זה הן הזדמנות טובה לקום ולהתהלך בארץ, בתרמיל ובמקל. מה שמביא אותי לשיר מסעות מקסים ורגוע, In Every Direction של להקה בשם Junip.
ואם בנושא מסעות, אולי זה זמן טוב להתנצל בפני השחקן והמוזיקאי אמיל הירש שלפני שבועיים הכתרתי את פועלו הגדול ביותר בתור תפקידו בסרט "אלפא דוג", כשבעצם הוא מוכר לכל מתפקידו בסרט המסעות הפולחני Into the Wild. תודה למי שהביא זאת לתשומת ליבי, ואמיל, אם אתה קורא את זה, אני מתנצל.
בתור קליפ לשיר המסעות הזה בחר משוגע יו-טיוב אקראי להסריט את מסעותיו הרכובים ברחובות ארה"ב ולסיים עם שורת המחץ: מצפון לדרום, מזרח למערב, כיסא הנהג למושב השוטגאן..
הלכתי השבוע על שני רגועים, אז כדי שלא תגידו שלא קיבלתם בראש, אסיים בבום עם העוצמה המתפרצת שהיא Sleigh Bells. פצצת הרעש המצררית הזאת מורכבת משניים, דרק מילר ואלקסיס קראוס. לפני היווצרות הצמד תיפקד מילר כגיטריסט להקת הראדקור פאנק ואילו אלקסיס בתור זמרת בלהקת בנות סכרינית.
בדיוק בשילוב התמוהה הזה טמונה הייחודיות של Sleigh Bells, אם תרצו, פעמוני המזחלת. אל תתנו לשם התמים וחג המולדי הזה להטעות אתכם. הצמד הזה עושה מוזיקה שהיא רחוקה מסנטה קלאוס כמו שהקוטב הצפוני מהדרומי וניתן לתארה כהארדקור-נויס-פופ.
הגיטרות של מילר מטונפות מדיסטורשן, השירה של אלקסיס טובעת בזעם נעורים וממכונת התופים בוקעים מקצבים כל כך עצבניים שעלולים לתפוס לכם את הצוואר מרוב הנפת הראש קדימה ואחורה. הצמד הזה, שבאופן מאוד לא מפתיע מגיע מברוקלין, הוחתם, גם באופן מאוד לא מפתיע, ע"י M.I.A. לליבל שלה, שם הם הוציאו ב-2010 את האלבום Treat.
כמו רוברט פרוסט בשירו על הדרך שלא נבחרה, התלבטתי ארוכות איזה שיר מבין שניים לשים לכם. החלטתי ללכת על Infinity Guitars בגלל הסיום המפרק שלו והקליפ הסקסי שלו (השילוב של כוסיות ואלימות תמיד עשה לי את זה).
בניגוד לפרוסט שלעד יתענה בשאלה 'מה היה קורה אילו', את הדרך שלא נבחרה, Crown on the Ground המעולה וההיפ הופי, תוכלו לשמוע ע"י לחיצה כאן. אבל הנה "אינסוף גיטרות":
זהו להשבוע. עד השבוע הבא, תטפחו את אוסף הבולים שלכם, תלמדו לסרוג, תקראו ספר (כמו שאמא תמיד אומרת שמשעמם), תנו בראש באופן כללי.. הנה הצעה לפעילות שתוריד לכם לפחות שלוש שניות מהיום: עלו לפינה הימנית העליונה של הדף ותנו לייק למבוא בפייסבוק, למען יראו ויק-ראו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה