יום שבת, 29 בינואר 2011

פוסט ציונות


שבוע טוב לכל הקוראים והקוראות, מאזינים ומאזינות!
לכל מי שנזדעק מכותרת הפוסט, אפשר להירגע. לא יהיה כאן היום ערעור על זכות קיומה של ישראל, לא קריאות לדקונסטרוקציה של הרעיון הציוני וגם לא הופעת אורח מפתיעה של פרופ' ניב גורדון (אלא אם כן הוא יחליט פתאום שבא לו להגיב על הפוסט. במקרה כזה, ידי כבולות..)

התנצלות מגיעה גם לציבור קוראי הקרואטים והדנים. (יש מספר מפתיע בעקביותו של כאלה מדי שבוע)
שהשבוע, כנראה שלא יכירו יותר מדי את האמנים המופיעים בפוסט, אלא אם כן הם יחליטו ללמוד עברית. במקרה כזה, שוב, ידי כבולות.

השבוע יצאה מהרמקולים שלי הרבה עברית, והפעם לא כתוצאה של האזנה להרצאות מקוונות בפיזיקה (שבינינו, גם ככה לא ממש בעברית). ריבוי העברית ברשימות ההאזנה שלי הוא כתוצאה מאביב העמים, או אם תרצו, אביב האמנים שהמוזיקה הישראלית רואה בזמן האחרון, עם אלבומים חדשים שמשתחררים מימין, משמאל ומקדימה.

רגע של גילוי לב: עד עכשיו השתדלתי מאוד שהכתיבה שלי על מוזיקה לא תבוא ממקום אליטיסטי או מתנשא ובעיקר שהבלוג הזה יעסוק במה כן טוב, ולא במה לא.
אבל מאז ומתמיד לא הייתי אחד ששומע מוזיקה ישראלית. לא בקטע של סלידה אוטומטית, אבל פשוט לא.
מוצא לי מדי פעם איזו אהובה צברית מזדמנת בדמות הבילויים, שלומי שבן, איזבו, שתמלא את משבצת האפליה המתקנת השמורה לאתיופי, אישה או להקת רוק ישראלית.

.
אמן אחד תמיד גרם לי לדיסוננס קוגניטיבי עמוק, שהתבטא בהפרש הענק בין הביקורות המשתפכות עליו, לבין חוסר השתפכות מוחלט מצידי. שמו בישראל, אלא איפה, הוא אסף אמדורסקי.

לכן כשחבר העביר לי את הדיסק החדש של אמדורסקי, "צד א'" החלטתי שהגיע הזמן לפתור את הדיסוננס הזה אחת ולתמיד! או שאני סנוב מוזיקלי מתנשא, עוכר ישראל, שמסרב לקבל שמשהו הוא איכותי רק בגלל שחוברת המילים שלו כתובה מימין לשמאל, או שכל המבקרים טועים ורק אני צודק..

אז גררתי את האלבום ל-winamp, הגדרתי את הנגן על always on top, הקלקתי על כפתור ה- repeat (ההאזנה העברית הזאת התחילה עם הרבה מילים באנגלית) והחלתי בהאזנה מחזורית שרק אחד יצא ממנה חי, אסף או אני.

על העובדה שאסף אמדורסקי הוא בחור מוכשר אין עוררין, אולי אפילו מוכשר מדי. את "צד א" אמדורסקי כתב, הלחין, הקליט, הפיק, ניגן על כל הכלים, הכין צהריים ועשה שלום עם הפלסטינים, והכל לבד! ישראלי מוכשר אחר אמר על זה: "מאוד קשה פה כל הלבד הזה, או ואבוי לי".

אך מבט מעבר לכל המסביב ולתוך המוזיקה עצמה מגלה כישרון נוסף של אמדורסקי, שהוא לעטוף שירים בכל כך הרבה שכבות של צלילים והפקה שגורמות גם לשיר מעליות איטי ומשעמם ממדרגה ראשונה כמו "איפה את היום" להפוך לכמה דקות של האזנה חביבה.

זאת בעצם הייתה תמיד הבעיה שלי עם המוזיקה של אסף אמדורסקי, האיטיות שבה. החל מ"בראשית", ההמנון המנוון של 2008 ועד לשיר הפותח את צד א', "הרחובות ממריאים לאט" שכתב דוד אבידן. שיר לא פחות מיפיפה, אבל מה, הרחובות של אמדורסקי פשוט ממריאים נורא לאט..

כך לטעמי אפשר לסכם את "צד א'". אלבום חביב, מוזיקת רקע מצוינת למפגש חברים בו אתם מעוניינים שהאורחים שלכם יהיו מרוכזים יותר בסיפוריכם המשעממים מאשר במוזיקה שמתנגנת ברקע. האם יש פה שיר שגורם לי לרצות לתפוס גיטרה ולפרוט עליה בהתלהבות ותוך כדי שירה גדולה? לא ממש. מה שנקרא: הכלבים מנגנים והאלבום עובר.

שיר אחד בכל זאת הצליח להדביק אותי בהתלהבות שלו ובעיקר בנשמה הרבה שבו. באופן מאוד לא מפתיע זה היה השיר הארוך באלבום, "זוג משמיים", שנעצר על 9 דקות ו-40. באופן עוד יותר לא מפתיע, השיר זכה לגרסת רדיו מקוצרת ומסורסת, וחבל.

אז אולי אני ואסף לא התגלינו כ"זוג משמיים", אבל אני מקווה שהמפגש בינינו יפתח אותי לעוד עמודי תווך ברוק הישראלי, כמו ערן צור נניח, שמופיע בדיוק 50 מטר מהדירה שלי ואני עסוק מדי בלכתוב דברי בלע על קולגה שלו מכדי ללכת. קבלו את "זוג משמיים"






דמיינו/לכם/איך/היה/נראה/עולם/שבו/כל/רווח/היה/לוכסן. הלהקה הבאה שלנו חיה בדיוק בעולם כזה. קוראים להם יום שני/האחרון/של אוקטובר או בקיצור הנפוץ יותר: שני/אחרון/אוקטובר


מה קרה בשני האחרון של אוקטובר? מי יודע.. אולי הכוונה לחג האירי Lá Saoire Oíche Shamhna הנחגג בכל שנה ביום זה, אולי הכוונה לתור של אחד מחברי הלהקה לרופא השיניים. כששואלים אותם למקור השם הם עונים בפשטות: תוצאה/של/ניסוי/וטעייה.

המוזיקה של שני/אחרון/אוקטובר מזכירה את השם שלהם באופייה. נקיה, ת'כלסית, חדה וחלקה.
בן שלו בעכבר העיר קרא לזה "מקסימליזם מקוטע". במונחים יותר ארציים, הרביעייה הירושלמית הזאת עושה רוק גיטרות שאפשר להשוות אולי לפו פייטרס או לרדיוהד המוקדמים, אבל אפשר גם לא להשוות אותו לכלום.

אם כבר אנחנו בשוונג דימויים מעולם הפוליטיקה היום, אז הקמפיין של שני האחרון אל תוך המודעות הציבורית הוא כזה של תנועה חוץ פרלמנטרית, המנסה לצבור את כוחה מתוך העם.
החבר'ה לא מאמינים בשיווק לתחנות הרדיו, אלא בהופעות קדחתניות סביב הארץ והסמל שמאפיין אותם הוא המגאפון שסולן הלהקה מקפיד לא להצטלם בלעדיו.

ביום חמישי, ה-10.2 הלהקה משיקה את אלבום הבכורה שלהם "יופי" בהופעה בתיאטרון תמונע. אומנם לא ביום שני האחרון לאוקטובר, אבל יש שם גם 2 וגם 10 אז נוותר להם הפעם..

נשמע שיר שנקרא דווקא "דצמבר". בקליפ, סולן הלהקה מגלם סוכן מכוניות המגלה סביבו עולם של חסרי פנים, הולכי תלם, ומחליט לפרוץ את המחסום החברתי בעזרת לא אחר מאשר עוזרו הנאמן, המגאפון.

לא יכולתי גם שלא לשים לב גם לסיכת המלחמה שמבליחה שם על דש הבגד של אחד הנגנים. אם כבר לעשות מוזיקה בישראל אז לפחות שתהיה פוליטית לא?






ביקורת אלבום: יהוא ירון- דברים יומיומיים כאלה
(ציון: כגודל הציפייה, גודל האכזבה. מתוך:10)

לא יודע עם שמתם לב או לא, אבל כבר כמה זמן שכולם מדברים על איזה בחור עם שם מוזר שכזה, יהוא? ירון?

אתם יודעים שאני חובב גדול של מקורם של שמות, אז ככה: בספר "מסעותיו של גוליבר" פוגש הגיבור למואל גוליבר בין היתר את היהואים, יצורים נתאבים בעלי אובססיה ל"אבנים יפות" אותן הם חופרים מהאדמה. אותם יהואים, והדמיון הפיזי הרב בינם לבין בני האדם מסמל בשביל גוליבר את חמדנותו וחומריותו של המין האנושי כולו.

* ראוי לציין כי כל קשר בין מקור שמו של יהוא ירון לאנקדוטה הנ"ל הוא מקרי לחלוטין, מלבד אולי העובדה שהוא ממש גבוה..

ולעניינינו. בניסיון להתעלם מהררי הביקורות המהללות שהאלבום הזה זוכה להן מאז יצא לפני כשבוע, ניגשתי אליו בלב פתוח, כוונות טהורות ורצון אמיתי להתאהב. לא התאהבתי.
יותר מזה, אפילו קצת כעסתי שאלבום כה בינוני וחסר מעוף זוכה לכזאת הערכה מופרזת שלא לו.

אבל בואו נתחיל מההתחלה. יהוא ירון הוא קונטרהבסיסט שלא זר לסצנה ומנגן כבר שנים עם הרכבים כאלה ואחרים, כשהצימוד המוכר יותר שלו היה עם הזמרת והיוצרת רות דולורס וייס.

אולי מתוך ניסיון להרחיק את עצמו מהיצירה של אותה רות דולורס, ב"דברים יומיומיים כאלה" ירון לוקח את המוזיקה שלו לכיוון מאוד לא מוצלח לטעמי שמביא מן שילוב של סקא אקורדיוני ברוח האומפה-אומפה עם הארד רוק גיטרות פשטני.

על התמהיל הזה ירון מלביש מלודיות כמעט ולא מולחנות, שכדי לחפות על הדלות בלחנים מוגשות במעיין שירה דיבורית ומונוטונית; שכדי לחפות על המונוטוניות שבה מנסה ירון לשוות לה פומפוזיות שעוברת לרוב בצורה קצת מוגזמת.

ההפקה כולה די פשטנית ומעבירה תחושה שאין באלבום הזה שום דבר שהוא חדש, טרי. אם הייתם מעמידים אותי ב"מבחן הפפסי" עם האלבום הזה, ספק אם בעיניי המכוסות לא הייתי מכריז שזוהי בעצם קוקה קולה שיוצרה אי שם בשנות התשעים.

הרבה מצורת ההגשה של ירון הזכירה לי בצורה ברורה מדי את "ניו אייג' וומן" של שלומי שבן. ניכר על ירון, כמו גם אצל של שלומי, שהוא מושפע מאוד מכבודו מאיר אריאל. במקרה של ירון פשוט לא הצלחתי להתחבר לטקסטים, שברור שאמורים להוות חלק נכבד ממסת האלבום. בחלקים רבים מדי קיבלתי מהם תחושה שהם לא נכתבו מתוך כנות רבה, אלא בעיקר כדי להישמע מגניבים.

אולי ירון הוא בעצם אותו היהוא שחמד את  ה"אבנים היפות", בדמות שורות שנשמעות טוב אבל ריקות מתוכן? אולי זה סגנון השירה שלו שגורם להן להישמע לא כנות.

בשורה אחת שדווקא פוגעת בול ירון מעיד על עצמו באירוניה אל מול אריאל: "שוב אני מוצץ גבעול שמישהו השאיר". ואכן, כך מרגיש אלבום הבכורה של יהוא ירון. דל, לא מעניין ובלי חידוש. קצת כמו גבעול שכבר נמצץ לפניו.

כמה קריאות ואיזה שכתוב או שניים אחרי, יתכן ועדיין החמרתי מעט עם חיצי הביקורת. אני תולה זאת בעיקר במתאם הנוקשה שבין גודלן של ציפיות ואכזבות. באמת שיש באלבום הזה גם כמה רגעים מאוד יפים, ואולי מה שהכי מעציב הוא שאפשר לראות שלירון יש את הפוטנציאל להוציא משהו הרבה יותר טוב.

 אחד מאותם רגעים יפים הוא "קיים ונעלם" שהצליח לחדור לי לעומק ששאר האלבום לא הצליח.

האלבום מוצע בינתיים ( לפחות נכון לרגע כתיבת שורות אלו) להאזנה חינמית בבאנדקאמפ בחסות הבלוג "עונג שבת" שגם בוודאי ישמח לתת לכם גם את הצד השני של המתרס היהוא ירוני.





נורא רציתי לסיים השבוע בנימה חיובית עם להקת "אומללה" האדירים וסיקור הופעתם אתמול בלבונטין 7. אך שילוב של נבצרותי מההופעה והתארכות הפוסט מביא אותי לסיים כאן השבוע.

נסיים עם המלצה להופעה. צמד הכח המוכשר והבוער Left מופיעים הערב (שבת, 29.1) באוזן בר. 30 שקלים כניסה, שיר ראשון על חשבון הבית. נתראה שם!

עד השבוע הבא, תשמעו הרבה מוזיקה ותדברו את הלאנגוואג' של ההיברו מאן.


תגובה 1:

  1. בושה וחרפה שלא הלכת לערן צור, באמת.
    לגבי אסף אמדורסקי, אני בטוחה שהגזמת. אולי לא נעים לך שנהנית מהדיסק, אבל נרדמה לי ששמעת אותו מספיק פעמים (אני עדה!) בשביל לומר בבטחון שכנראה אתה לא שונא אותו.
    זה לא שהצד החזק של אסף אמדורסקי נמצא במורכבות של מלודיות/הרמוניות - אין ספק שהיופי נמצא בפשטות המלודית ובעיבודים היפים.
    אבל נראה לי שבאקלים שקיים במוזיקה הישראלית (מורכבות מעצבנת מצד אחד, או שעמום טוטאלי מצד שני, וחוסר יצירתיות בהפקות ובעיבודים) - יש לאמדורסקי הרבה כוח וייחודיות.
    לכן זה קצת נכון, מה שאמרת על "איפה את היום" - אבל בכל זאת זה שיר מהמם (ואני בטוחה שגם אתה מעריך את המהממות שלו).

    ולגבי יהוא ירון - זה נשמע כאילו הוא יותר הושפע מהתקופה שלו בפאניק אנסמבל מאשר מרות דולורס וייס. חבל...

    השבמחק